בין השתיקות והמסתורין שליוו את ילדותי נחשפתי כל פעם מחדש לאלבום התמונות של אמי. היו בו תמונות בשחור לבן – אמי ואבי באחת מפגישותיהם, אמי ואבי בחתונתם, עם חברים בפולניה אחרי המלחמה, עם אחותה ששרדה… אך התמונה שמשכה אותי יותר מכול הייתה של ילדה כבת חמש, בעלת עיני איילה גדולות, אף קטן ושפתיים חמודות. היא לבשה שמלת קטיפה מקסימה ואחזה בידה דובון, כששאלתי את אימא מי זו, השיבה: “זוהי ניושה, בתה של רֵנה, אבל היא כבר לא חיה”… רנה הייתה אחותה, דודתי, שחיה בארצות הברית
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית
לימים סיפרה לי אימא את סיפורה של ניושה הקטנה. כשפרצה המלחמה וחיות הטרף נכנסו לקרקוב גורשה ניושה עם הוריה מביתה. הם נדדו בעיירות שבסביבה וכשנפתח הגטו בקרקוב נכנסו וחיו בו בצפיפות, ברעב ובמחלות יחד עם משפחות אחרות. כשהחלו האקציות והילדים היהודים נשלחו לבלז’ץ החליטה רנה להעביר את ניושה לאומנת הגויה שלה שחיה בכפר הסמוך. לימים, כך נודע, הלשין מישהו על אותה גויה וניושה נתפסה והובאה עם ילדים נוספים למחנה הריכוז האכזרי פלשוב שבו שהו ועבדו בפרך באותה עת אימא שלי ורנה אחותה.
קרה המקרה, וביום שבו הובאה ניושה למחנה, אמי לא הצליחה להתעורר למסדר הבוקר; העייפות אחרי יום שלם של סחיבת אבנים כבדות במחצבה הכניעה אותה. צרחות אנשי הס.ס. שנכנסו לצריף זעזעו אותה. הם משכו בכוח בשערותיה אל חדר המעצר הקר והחשוך במחנה. 25 מלקות המגלב שאמי ספגה באותו יום חתכו ופצעו את גופה, אך לפני שהוחזרה מעולפת ושותתת דם לתאה שמעה את האסיר היהודי הממונה על בית המעצר מספר לה מה קרה לאחייניתה ניושה.
ניושה, בת התשע, הוכנסה לחדרו של מפקד המחנה ורנה נקראה למשרדו כדי לפגוש את בתה. רנה, שהייתה בטוחה שבתה נמצאת בידיים טובות אצל האומנת שלה, נחרדה. היא ניסתה להתקרב לבתה כדי לחבקה, אך הילדה הדפה אותה ואמרה: “את לא האימא שלי!”.
מדוע עשתה זאת? האם לא הכירה את אמה או שסירבה להיחשף כיהודייה. מפקד המחנה פקד על דודה רנה לחזור לעבודתה. ניושה הוצאה אל החצר ונורתה אל מותה.
אמי ששמעה על גורל אחייניתה החליטה לא לספר לאחותה. היא חששה שהידיעה המרה תייאש את רנה ותפיל את רוחה. היא שמרה על סודה עד לאותו יום גורלי שבו הגיעו השתיים לאושוויץ, לאחר חיסול מחנה פלאשוב. להבות האש שקידמו את פניהן יצאו מתא הגזים כמו מפתחו של גיהינום, והן הבינו שקצן קרב. כשרנה החלה לקונן על מר גורלה של בתה, שתישאר לבד בעולם, החליטה אמי לגלות לאחותה את הסוד: “ניושה כבר איננה!”, לחשה.
שלושה ימים ישבו השתיים מול פתח תא הגזים בבירקנאו, יודעות שבכל רגע יכול המוות להגיע, אך פתאום קרתה סלקציה – נשים מבוגרות הוכנסו לתאי הגזים ואילו הצעירות, ובהן אימא ואחותה, הוכנסו לתוך המחנה. הן הופשטו מהסחבות, ראשן גולח ועל זרועותיהן הוטבע מספר.
שנים רבות התייסרה אמי האם נכון היה לספר לאחותה על גורל בתה בדקות הקשות ההן? האם לא הזיקה לה, האם לשווא החלישה את רוחה? ייסוריה של אמי ליוו אותה כל יום בחייה, עד מותה.
ניושה הקטנה – שתמונתה הממוסגרת ניצבת בסלון ביתי, לצד תמונות הוריי, ילדיי ונכדי – משמשת לי אנדרטה פרטית לשואת הילדים, ומולה אני מדליקה מדי שנה את נר הזיכרון שלי.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
