שואה

מדי שנה הולכים לעולמם מאות ניצולי שואה שהיו עדים לזוועות. כדי שזיכרונם לא ייעלם יחד איתם מציעים כעת פעילים חברתיים להנציח אותם בעבודות שורשים בבתי ספר.

“יש הרבה ילדים שנולדים לתוך מציאות שבה הזיכרון של השואה הולך ומתעמעם, כמו גם כאלה שאין להם זיקה ישירה לנושא כי משפחתם עלתה מארצות ערב. עבורם אנחנו מציעי את היוזמה לאמץ סיפור של ניצול שואה ולהגיש עבודת שורשים לזכרו, בסגנון של אמץ לוחם”, כל מספרת שולה כהן, אחת מיוזמות הרעיון.

לדבריה, כדי שלעבודות יהיה ערך קהילתי כדאי שהילדים יעסקו בניצולי שואה שהתגוררו בעיר ופעלו בה. לדוגמא, היא מביאה את סיפורו של נח אובסטבוים שהתגורר רוב חייו ברחוב עמינדב ברמת גן.

“חשוב להמשיך את המורשת של ההורים שלנו כי בשנים האחרונות קמו הרבה מכחישי שואה וחשוב לנו לספר את האמת על מה שקרה באירופה רק לפני 60 שנה”, אומרת כהן.

לדבריה, בבתים רבים של ניצולי שואה היו תמונות מהשואה, כמו התמונה שהייתה תלויה בביתו של נח: מגן דוד בקודקוד העליון מנורה ששה נרות שבורים לסמל ששה מיליון יהודים.

“התמונות האלה הן אוצר שיכול לשמש אותנו עבור הדורות הבאים”, היא אומרת.

הייתי ואני יודעת שעד יומי האחרון אהיה הילדה של “אלה משם”.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

“אלה משם” הם ההורים שלי, בלה ונח פינקלשטיין שנולדו בעיר צ’נסטוחובה בפולין, חוו את מוראות השואה ושרדו, עלו לארץ, בנו חיים חדשים והעניקו לי ילדות נפלאה.

יומיים לאחר פרוץ המלחמה נכנסו הגרמנים לצ’נסטוחובה. למחרת כבר נרצחו מאות אנשים והחל תהליך גזלת רכוש יהודי.

הגזרות ניתכו במהירות: הקצבת מזון, חובה לענוד סרט לבן עם “מגן דוד” וסימון בתי העסק היהודיים.

ב-1941 הוקם הגטו והיהודים, ובהם הוריי, חויבו להעתיק אליו את מגוריהם. במקום לא היו ביוב ואספקת מים סדירה ושררו בו צפיפות, רעב ומחלות.

אבא שלי, גבר צעיר בשנות השלושים לחייו, סבל מתת תזונה ובשנתו היה בולע את שיניו הנושרות.

בסתיו 1942 הוחל בחיסול הגטו ובמוצאי יום הכיפורים נעצרו סבי וסבתי מצד אמי בבית הכנסת ונורו. סבתי מצד אבי הובלה בקרון בהמות לטרבלינקה ובני משפחה אחרים נפוצו לכל עבר.

מתוך תחושה שטבעת המוות מתהדקת סביב צווארם החליטו הוריי לקחת את גורלם בידיהם. באמצעות המחתרת הפולנית השיגו ניירות מזויפים, על שם איכר פולני שנפטר, ובאבחה אחת הפך אבי לוולדיסלב צירן.

אך לא די היה בשינוי השם. אף שהיה בעל מראה ארי ומצויד בניירות “טובים” עבר אבי ניתוח לטשטוש ברית המילה, כדי שלא יזוהה כיהודי.

וכשהקרקע כבר בערה תחת לרגליהם נמלטו הוריי מפולין אל תוככי לוע הארי בגרמניה, במסווה של כוח עבודה לעזרת הרייך.

שלוש שנים היו בגרמניה ועשו כל שביכולתם כדי להיטמע בסביבה. די היה בתנועה בלתי נכונה, בהגיה לא מתאימה של מילה, בחשד, ולו הקל ביותר, כדי שייחשפו.

אך משהו קטן השרה בהם קורטוב של ביטחון – כמוסת רעל ציאנקלי שהייתה מונחת תדיר בכיסיהם. הם רצו להחליט כיצד ייראה הסוף שלהם.

הוריי שרדו את השואה, אך זו אף פעם לא עזבה אותם. אבי דבק בשמו הפולני ועל קברו חרותים שני שמותיו: זה שניתן לו בלידתו וזה שהציל את חייו.

משפחתי הקטועה, שאליה נולדתי, מעולם לא הפסיקה לכאוב את הגדם. הייתי ילדת ניחומים שרצתה לרפא את פצעם של הוריה. איני יודעת אם הצלחתי, אך הייתי חייבת להשתדל.

באין לי סבים וסבתות, תמונות משפחתיות, ולא שמץ של מושג כיצד נראו קרוביי הנספים, דימיתי אותנו לעץ חסר שורשים שצומח מן הגזע. לצד גיבורי הילדות שלי – “התרנגולים” ותמר שכתבה את “דפי תמר”, היו הקרובים שמילאו את הסדקים  – ה”אנשים מהעיר שלנו”, כפי שקראו להם הוריי,. ובלילות שבת של יולי-אוגוסט החמים היו יושבים במרפסת, לוגמים תה מהביל ומשמיעים מילים בשפה לא מובנת – “ז’יד”,”ז’ידובקה”, “לאגר”…

היום אני יודעת שבשל היותי הילדה של “אלה משם”, לעולם לא אסבול גזענות ויחס בלתי ראוי אל האחר. תמיד אייחל לעולם טוב יותר.

מדי שנה, אני מספרת את הסיפור המשפחתי ב”זיכרון בסלון” וחשה שאני פה למען בני המשפחה שלא שרדו.

ולבסוף, כפעילה בעמותת “דורות ההמשך לשואה ולגבורה”, שחרתה על דגלה את הנצחת זיכרון השואה, וכ”עדה של העדים”, אני מקיימת את הצוואה שקיבלתי על עצמי – לזכור ולהזכיר, כדי שאף מכחיש שואה לא יאמר “להד”ם”.

ליל שבת בימיו הראשונים ספטמבר 39′. על מפתן דלת הדירה ברחוב פיליפה בקרקוב עומדים שני חיילים גרמנים חמורי סבר, דורשים לקבל לידם את כל דברי הערך של המשפחה. בני המשפחה אוספים מכל הבא ליד ומוסרים. כשהגרמנים הולכים נשארת המפה הלבנה במערומיה, ללא פמוטי הכסף ונרות השבת שהאירו עד עתה, ללא גביע הכסף עם יין הקידוש שנותר בו וללא הכלים – חושך שקט משתרר בחדר.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

ובלב דאגה גדולה – מה חושבת ברטה האם, מה חושב מנדל האב, ומה חושבת אמי האהובה רחל (רוניה) – הילדה הקטנה של המשפחה?

וכשיצאה השבת הלכה ברטה כמנהגה אל החנות שלה, ברחוב הסמוך. כבר מרחוק ראתה את המודעה המודבקת על חלון הראווה. בחוזרה הייתה מחשבת את צעדיה, יודעת שמה שהיה עד עכשיו – נגמר.

הרחוב היה ריק כמעט מאדם. ימים ספורים קודם נכנסו הגרמנים ברעש גדול לקרקוב והפחד חדר לבתים. הרחוב המרכזי הוא עתה רחוב רפאים.

באותו יום הסתיימו נעוריה הקצרים של אמי. התושבים היהודים צוו לעזוב את העיר והיא ידעה שעל כתפיה מוטלת האחריות לשרוד כדי להציל את הוריה.

הם עברו לווישניץ הסמוכה ואמי הייתה עושה את דרכה ברכבת אל החנות ובחזרה, שתי צמות קלועות קשורות לראשה, תיקה ריק ממסמכים ושסכנת מוות מרחפת על ראשה. היא הוציאה מהחנות גרביים, מחטים, חוטים וכפתורים, כדי למכרם ולקיים את הוריה במקום גלותם.

באחד ממסעותיה נקלעה לאקציה קשה, ואולי היה זה מזל או פשוט אהבת אדם שבא לקראתה, תוך חירוף נפש, והכניס אותה בכוח לביתו כדי להצילה.

ברטה האם, שידעה על האקציה הנוראה, לא האמינה למראה עיניה כשראתה את בתה באה אליה בבוקרו של יום המחרת, אך הפעם כדי לחבקה ולהיפרד ממנה, לתמיד…

מאז הייתה אמי יוצאת ונכנסת למחנה עבודה אחד ולמחנה ריכוז אחר, שישה מחנות עברה ובכל אחד מהם הפעילה את תושייתה כדי לשרוד.

מנדל האב, כך נודע לה מאוחר יותר, נשלח בימים ראשונים נשלח לפלשאוב שם נורה כשהוא עטוף בטליתו, ברטה האם נשלחה לבלז’ץ ומשם כמובן לא חזרה. אמי שרדה את המלחמה, כשהיא עדיין צעירה, עדיין מלאת תושיה, אך הפחד, החרדה והגעגועים להוריה לא הניחו לה עד יום מותה.

שנים ספורות אחר כך הכירה את אבי יוסף, נישאה לו ועלתה עמו ארצה. אחותי נולדה חודשים ספורים לאחר שהגיעו, שלוש שנים אחר כך באתי אני לעולם.

אני בטוחה שכמוני, או בדומה לי, הייתה גם הילדות שלכם, בני “הדור השני”, מורכבת ולא קלה. המדינה הצעירה שאליה נולדנו ניסתה להשריש בנו את הנאמנות לאדם ולאדמה, בניגוד מוחלט למה שחווינו בדל”ת אמותינו, עם הורינו הפגועים. מינקות ידענו פחד, חוסר ביטחון, דאגה, – ינקנו געגועים שלא נגמרים לעולם.

אבי שברוב ימי המלחמה נמנה עם חיילי הצבא הפולני, לא היה אדם מסויט; אמי, לעומת זאת, לא הבינה אם המלחמה נגמרה או ממשיכה, כשנקלעה באישון לילה אל מעברת אוהלים, ובבוקר נחשפה בפעם הראשונה למציאות לא מוכרת, מנוכרת וזרה.

ואז החלו המיגרנות וזעקות השבר שלה, שליוו את ילדותי, והדיכאונות – הדיכאונות הנוראיים, המצמיתים, עם זריקות ההרגעה והכדורים. כך עד הסוף הנורא שלה, שאליו הגיעה מעורפלת לחלוטין וחולה, מדמיינת את אהוביה המתים, מנותקת מהעולם ומעצמה.

השנה כמו אז “נופל” חג החנוכה על חג המולד, או שמא חג המולד הוא זה שנופל על חנוכה? אני, שמקדישה את כל זמני לתעד בעט ובמצלמת וידאו את כל שקרה ליהודי קובנה, ביניהם הוריי היקרים בשואה, ובעיקר מה התחולל במצודת המוות, הפורט התשיעי, נזכרת בסיפורים שסיפרו הבורחים כשהיו מגיעים לביתנו בקובנה.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

חלומם של כל הצעירים בגטו היה להצטרף לפרטיזנים, להחזיק נשק ביד ולהילחם בגרמנים.

היה זה ערב קר וחשוך, נר דלק בחדר וצל הנוכחים ריצד על הקירות. אמי, אחיה הצעיר, סבא משה, סבתא גוטה ואני הנכדה ישבנו צמודים זה לזה בחדר הקטן. רק הצל שלי לא נראה על הקיר… שניים מאחיה של אמי היו חסרים – יצחק לוחם בשורות הצבא אדום ואייזיק – בשורות הדיוויזיה ה-16.

“הורים יקרים”, פתח אבאל’ה האח הצעיר: “לאחר התלבטות ממושכת החלטנו לצאת ליערות ולהצטרף לפרטיזנים!”. הוריו נותרו שקטים חסרי אונים. “אבא”, פנה אבאל’ה לאביו, “שיריך מעניקים אומץ וכוח להיאבק כדי לשרוד; גם אנחנו רוצים להיאבק, ואם נגזר עלינו למות יהיה זה עם נשק בידיים”. ורבקה אמי הוסיפה: “הנשמה בוערת, מבקשת לפעול. המוות עורב בכל פינה ואם נגזר עלינו למות, נמות כחיילים, כבני אדם!”.

שלושה ימים אחר כך יצאו אבאל’ה, אבי פיניה (פנחס) ועוד שניים ליערות, אך נתפסו בדרך ונשלחו היישר לפורט התשיעי. למזלם, היה במחנה מחסור בידיים עובדות והם צורפו לצוות “ניקוי” בורות. משימתם הייתה להוציא את הגוויות מהבורות ולהעבירן למדורות שבערו יומם ולילה.

בתוך המבצר הם פגשו יהודים ואסירים מהגטו – 64 במספר.

ערב אחד קרא סאשה פודולסקי “הבריגדיר” לאבאל”ה והשניים עלו חרישית במדרגות לקומה השנייה. הם נכנסו אל תוך מנהרה עמוסה בעצי הסקה שבסופה ניצבה דלת ברזל כבדה. “דרך הדלת הזאת אפשר לצאת”, לחש אבאל’ה, “אבל איך פותחים אותה ומי יעשה זאת?”, ומיד ידע שהכתובת היא פיניה, חברו מהשומר הצעיר שעבד עם אביו במסגרייה. פיניה הסכים כמובן, ורק שאל מתי להתחיל.

באישורו של הרופא ד”ר נמירוב אפשרו הגרמנים לשני אסירים להישאר במבצר כשהכול יצאו לעבודה. ביום הראשון קיבל אבי אישור מחלה, גם למחרת התמזל מזלו… לבסוף שאל הדוקטור בכעס את אבי: “איזה כוח יש לך שהאסירים מוותרים לך יום אחרי יום”, כמובן שאבי לא יכול היה לגלות לו את הסוד. הוא המשיך לעבוד במרץ, קדח חור ועוד חור… ברכו נשחקה וידיו השתפשפו עד לעצמות. 314 חורים קדח עד שהספיקה מכה קלה אחת כדי שהצוהר ייפתח.

24 בדצמבר – חג המולד. בחוץ שלג לבן ובוהק. בערב התאספו כל האסירים בפרוזדור, סביב ההסקה, שרו שירים רוסיים ורומנסות צועניות. מישקה הנווד רקד ריקוד של מלחים. שנים אחר כך היה אבא מציין שמופע כזה לא היה מבייש אפילו את ה”בולשוי”. הגרמנים נהנו מהשירים והבטיחו לאסירים שתי שעות שינה נוספות.

בלילה, כשרוב הגרמנים יצאו העירה לחגוג, העירו חברי הוועד את האסירים וארגנו אותם בקבוצות של עשרה. “קומו בשקט!”, הם לחשו, “התלבשו מהר! אל תִפחדו!”. לאט לאט עלו כולם לקומה השנייה, זחלו דרך הצוהר הפתוח שבדלת, עברו את המנהרה השנייה ויצאו החוצה, אל השדה המושלג.

תאיהם של 64 האסירים נותרו ריקים – רק ציור של אנטולי גרניק נשאר במסדרון למזכרת: אצבע משולשת – מתנת פרידה לגרמנים.

בין השתיקות והמסתורין שליוו את ילדותי נחשפתי כל פעם מחדש לאלבום התמונות של אמי. היו בו תמונות בשחור לבן – אמי ואבי באחת מפגישותיהם, אמי ואבי בחתונתם, עם חברים בפולניה אחרי המלחמה, עם אחותה ששרדה… אך התמונה שמשכה אותי יותר מכול הייתה של ילדה כבת חמש, בעלת עיני איילה גדולות, אף קטן ושפתיים חמודות. היא לבשה שמלת קטיפה מקסימה ואחזה בידה דובון, כששאלתי את אימא מי זו, השיבה: “זוהי ניושה, בתה של רֵנה, אבל היא כבר לא חיה”… רנה הייתה אחותה, דודתי, שחיה בארצות הברית

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

לימים סיפרה לי אימא את סיפורה של ניושה הקטנה. כשפרצה המלחמה וחיות הטרף נכנסו לקרקוב גורשה ניושה עם הוריה מביתה. הם נדדו בעיירות שבסביבה וכשנפתח הגטו בקרקוב נכנסו וחיו בו בצפיפות, ברעב ובמחלות יחד עם משפחות אחרות. כשהחלו האקציות והילדים היהודים נשלחו לבלז’ץ החליטה רנה להעביר את ניושה לאומנת הגויה שלה שחיה בכפר הסמוך. לימים, כך נודע, הלשין מישהו על אותה גויה וניושה נתפסה והובאה עם ילדים נוספים למחנה הריכוז האכזרי פלשוב שבו שהו ועבדו בפרך באותה עת אימא שלי ורנה אחותה.

קרה המקרה, וביום שבו הובאה ניושה למחנה, אמי לא הצליחה להתעורר למסדר הבוקר; העייפות אחרי יום שלם של סחיבת אבנים כבדות במחצבה הכניעה אותה. צרחות אנשי הס.ס. שנכנסו לצריף זעזעו אותה. הם משכו בכוח בשערותיה אל חדר המעצר הקר והחשוך במחנה. 25 מלקות המגלב שאמי ספגה באותו יום חתכו ופצעו את גופה, אך לפני שהוחזרה מעולפת ושותתת דם לתאה שמעה את האסיר היהודי הממונה על בית המעצר מספר לה מה קרה לאחייניתה ניושה.

ניושה, בת התשע, הוכנסה לחדרו של מפקד המחנה ורנה נקראה למשרדו כדי לפגוש את בתה. רנה, שהייתה בטוחה שבתה נמצאת בידיים טובות אצל האומנת שלה, נחרדה. היא ניסתה להתקרב לבתה כדי לחבקה, אך הילדה הדפה אותה ואמרה: “את לא האימא שלי!”.

מדוע עשתה זאת? האם לא הכירה את אמה או שסירבה להיחשף כיהודייה. מפקד המחנה פקד על דודה רנה לחזור לעבודתה. ניושה הוצאה אל החצר ונורתה אל מותה.

אמי ששמעה על גורל אחייניתה החליטה לא לספר לאחותה. היא חששה שהידיעה המרה תייאש את רנה ותפיל את רוחה. היא שמרה על סודה עד לאותו יום גורלי שבו הגיעו השתיים לאושוויץ, לאחר חיסול מחנה פלאשוב. להבות האש שקידמו את פניהן יצאו מתא הגזים כמו מפתחו של גיהינום, והן הבינו שקצן קרב. כשרנה החלה לקונן על מר גורלה של בתה, שתישאר לבד בעולם, החליטה אמי לגלות לאחותה את הסוד: “ניושה כבר איננה!”, לחשה.

שלושה ימים ישבו השתיים מול פתח תא הגזים בבירקנאו, יודעות שבכל רגע יכול המוות להגיע, אך פתאום קרתה סלקציה – נשים מבוגרות הוכנסו לתאי הגזים ואילו הצעירות, ובהן אימא ואחותה, הוכנסו לתוך המחנה. הן הופשטו מהסחבות, ראשן גולח ועל זרועותיהן הוטבע מספר.

שנים רבות התייסרה אמי האם נכון היה לספר לאחותה על גורל בתה בדקות הקשות ההן? האם לא הזיקה לה, האם לשווא החלישה את רוחה? ייסוריה של אמי ליוו אותה כל יום בחייה, עד מותה.

ניושה הקטנה – שתמונתה הממוסגרת ניצבת בסלון ביתי, לצד תמונות הוריי, ילדיי ונכדי – משמשת לי אנדרטה פרטית לשואת הילדים, ומולה אני מדליקה מדי שנה את נר הזיכרון שלי.

הוריי קמילה ואריה גולדשטיין נותרו לבד בעולם, ללא משפחה, אך תאווי חיים.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אמי קמילה, שנולדה בשנת 1926 בעיירה קטנה ליד זמושץ, מעולם לא סיפרה את קורותיה במלחמה. רק לאחר מותה למדנו כי שרדה את המחנות אושוויץ, ראוונסברוק וזקסנהואזן ושוחררה לאחר צעדת המוות.

אבי אריה נולד בשנת 1927 בעיירה ווידווה ליד לודז’, למשפחה ציונית מסורתית ולו ארבעה אחים. בספטמבר 1939 נעצרו חייו. יחד עם משפחתו גורש לגטו בלחטוב, משם נשלח למחנות פוזנן, מחנות איומים שמהם לא נותרו עדים לספר, חזר לגטו לודז’ ומאוחר יותר נשלח עם אביו ואחותו ויטלה לאושוויץ. את אחותו לא ראה עוד. אבי שוחרר, במאי 1945, לאחר צעדת המוות ממחנות לנדסברג קאופרינג. אביו, מרדכי, נרצח 3 שבועות לפני סיום המלחמה.

ב-1948 עלו הוריי ארצה, ולאחר מלחמת העצמאות שבה השתתף אבי כחייל הם נישאו.

אני נולדתי שנה אחר כך, ואחי הצעיר אבנר נולד שמונה שנים אחריי. היינו נרות זיכרון למשפחות הורינו שנספו ועדות לתקומה ולחיים חדשים.

גדלנו במשפחה חמה ואוהבת. הורינו דאגו לכל צרכינו הפיזיים והערכיים בנחישות ובתושייה, אך היה נושא אחד שעליו אסור היה לדבר – קורותיהם בתקופת המלחמה.

לאורך כל ילדותי העסיקה אותי סוגיית העדר קרובי המשפחה. אלבומי התמונות חסרו תמונות ילדות של הוריי או של קרובי משפחה אחרים, היו רק דמויות של אנשים צעירים – הוריי היפים והשזופים ואלה שהכירו במחנות העקורים.

בשל כמיהתי למשפחה נהגתי לאמץ לי “משפחה מורחבת” מבין השכנים והחברים.

אורח חיינו היה חילוני. הוריי שאיבדו את אמונתם באלוהים אי שם באירופה לא פקדו בית כנסת. הם ראו חשיבות רבה בכך שנגדל כ”צברים” וחינכו אותנו לאהוב את הארץ כי אין לנו ארץ אחרת. החל מגיל חמש דיברנו בבית עברית בלבד. אבי היה חוזר משירות המילואים שלו ובפיו מילות השירים העבריים שאותן לימד אותי בשקיקה.

אף על פי כן השואה נכחה בחיינו – המספר על זרועה של אמי, העדר קרובי משפחה, החברים ה”גלותיים” שלהם שדיברו פולנית ויידיש… לא היה לנו ספק – הורינו היו “משם”.

בערבי יום השואה שררו עצב ודממה בבית, אסור היה לפתוח רדיו ואמי הלכה לישון מוקדם. אני נהגתי להתגנב למרפסת ולהאזין לתכניות הרדיו בטרנזיסטור ואבי, שהצטרף אליי מדי פעם, התרצה וסיפר לי על השחרור ועל העלייה לארץ.

רק אחרי שאמי נפטרה החל אבי לספר את קורותיו במלחמה ולשמחתי הספיק לתעד בספר את זיכרונותיו ולספר את סיפורו לאלפי חיילים ותלמידים שאותם ליווה במסעות לפולין. אך אני נותרתי עדיין עם שאלות רבות. אני חושבת על משפחתי שנרצחה, על דודיי שנרצחו בחלמנו והם בגילם של נכדיי הקטנים, חושבת על הסבים והסבתות שלא הכרתי…

המפגש עם בני הדור השני, במסגרת עמותת דורות ההמשך, מאפשר לכולנו לחלוק את סיפורנו האישי, הכאב, הגעגוע ואת הכמיהה למשפחות שלא היו לנו.

לפני שש שנים נפטר אבי ומאז אני ממלאה באהבה את המשימה שהפקיד בידי – לספר את סיפורו ולחנך את ילדיי על פי דרכו וערכיו – לקבל כל אדם באשר הוא ולנהוג כלפי הזולת בחמלה.

כשהייתי בכיתה א’ היה אבא שלי משה חידרסקי ז”ל נכנס הביתה מהעבודה ומיד נצמד אל מכשיר הרדיו כדי להאזין לשידור שלימים התברר לי כ”מדור לחיפוש קרובים”. אחוז התרגשות היה עוקב אחר שמות האנשים שמחפשים את יקיריהם.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

באחד הימים נפסק השידור וההודעה שנמסרה שינתה את חיי משפחתנו. החיים בבית הפכו קודרים, רציניים ואפופי סוד. צמד המילים שהצלחתי לקלוט היה “אייכמן נתפס”, ואבא שלי, גיבור ילדותי, החל צועק, בוכה, מוחא כפיים, רוקע ברגליו וחוזר שוב ושוב על המילים: “אייכמן נתפס!”.

“מי זה אייכמן שנתפס?”, שאלתי את אבא ואימא, אך הם החרישו. גם בבית הספר שאלתי את המורה, שאלתי כל מבוגר שנקרה בדרכי, אך תמיד נתקלתי בשתיקה.

זה נמשך כשנתיים. אבא היה נכנס הביתה, פותח הרדיו ומאזין לדיבורים רבים שלא הבנתי. לעתים היה יוצא מחדרו מיוזע ומרוגש. יום אחד שמעתי: “אייכמן נתלה!”. שוב אבא צעק, בכה, צחק, רקד… זה כבר היה יותר מדיי עבורי. שוב שאלתי מיהו אייכמן הזה שפעם נתפס ועכשיו נתלה?

כשראה שאיני מוותר החל אבא לספר לי. הוא סיפר לי וסיפר, מדי יום ביומו, שבתות וחגים, עד שנפטר – ואני חייל בן תשע עשרה.

אבא היה מכניס אותי בסיפוריו לאירופה הקרה, לילדותו שלפני המלחמה, לעיירה זאבלודוב שבפולין. הם היו שבעה בנים ובנות לזוג הורים שבבעלותם מפעל משגשג לעיבוד עורות. עם כניסת הגרמנים לעיירה, בנובמבר 1941, אחרי שהרוסים ברחו, החלו פרעות ביהודים. מרביתם נשלחו לטרבלינקה ואת הנותרים הכניסו לבית הכנסת הגדול, המפואר – שנבנה בשנת 1565 – כולו עץ, והעלוהו באש. בתושייה מדהימה הצליח אבא לחלץ את הוריו ושתיים מאחיותיו והחמישה נסו מבית הכנסת הבוער דרך השדות לביאליסטוק – מרחק 17 ק”מ משם. בהגיעם נכנסו לגטו וכעבור ארבעה חודשים ברחו לעיירה פרוז’ני, גם שם נכנסו לגטו. בסוף דצמבר 42, בהוראת אמו שציוותה עליו לברוח ולהציל את חייו, יצא אבי ליערות ביאלורוסיה, חבר לקבוצת פרטיזנים ויצא בראש חוליה להניח מוקשים על מסילת ברזל, אך סיור של חיילים גרמנים גילה אותם. יחד עם חבריו הובל אבי לרכבת עמוסה ביהודים והועלה על אחד מקרונות הבקר המצחינים. בבוקר 31 בינואר 1943 הגיע לאושוויץ בירקנאו.

רק כשירד מהרכבת הבחין אבא, כלא מאמין, בהוריו ובאחיותיו שהיו גם הם בקרון הבקר בדרך לאושוויץ. מעתה, החליט, לא ייפרד מהם! הוא רצה ללכת יחד איתם בטור השמאלי, אך אביו דחף אותו משם, אל הטור הימני.

הוריו ואחיותיו נשלחו מיד לקרמטוריום. אבא שרד ובמשך שנתיים ידע עבודות כפייה, השפלות, הרעבות ומכות.

ב-18 בינואר 1945 יצא לצעדות המוות, עד לברגן בלזן.

אבא עלה ארצה ביוני 1946 עם קבוצת גורדוניה באונייה “וודג’ווד”. הם נשלח למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בידי הפלמ”ח ב”שבת השחורה”. משם התנדב להגנה, לחם בקרב השני בלטרון כמפקד מחלקה ונפצע ברגלו מכדור של לגיונר ירדני. לאחר שחזר למחלקתו לחם במבצע בן עמי לשחרור עכו, חיפה ובאלד א-שייח’.

את אמי ז”ל, ילידת העיר טריפולי שבלוב, שעלתה ארצה עם הוריה בדצמבר 1949, הכיר אבא במחנה העולים בעתלית כשהיה מפקד מחלקת נוטרים וסגן מפקד המקום.

מדי שנה בשנה אני מספר את סיפורי למאות בני נוער וחיילים, בכנסים במקומות עבודה ובפרויקט “זיכרון בסלון”. היום אני שוקד על כתיבת ספר זיכרונותיי מבית אבא. כל זה לא היה קורה לולא חברותי ב”עמותת דורות ההמשך” והשתתפותי בסדנאות הסיפור והכתיבה של העמותה.

המחלקה לאזרחים ותיקים באגף לשירותים חברתיים בעיריית גבעתיים מפתיעה לקראת חג הפסח 400 אזרחים ותיקים ושורדי שואה, החברים במועדוני הגמלאים ובמועדוני “קפה אירופה” ו”מפגש בשני” בערכות פנאי עם ברכה מראש עיריית גבעתיים רן קוניק.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הערכות כוללות: תשבצים, ערכת עבודה עם פסיפס, גומי לפעילות ספורטיבית, טושים להפעלה יצירתית וכן שי מתוק (שוקולד).

את הערכות מחלקים מתנדבים ועובדי עירייה שמגיעים לכל הבתים של חברי המועדונים עם השי תוך שמירה על כל כללי הריחוק והנחיות משרד הבריאות כולל המיגון המתאים.

אל הערכה לווה מכתב של ראש עיריית גבעתיים רן קוניק בו נכתב: “תושבים ותיקים יקרים! חשבנו כיצד נוכל להנעים את זמנכם בימים אלו, אז הכנו לכם ערכה מיוחדת. אנחנו כאן תמיד, למענכם. על החתום: האגף לשירותים חברתיים המחלקה לאזרחים ותיקים שלכם, רן קוניק ראש עיריית גבעתיים בשם כל חברי המועצה ותושבי העיר”.

יש לציין כי חלוקת הערכות הוא חלק ממיסוד הקשר הקבוע של מנהלות המועדונים עם האזרחים הוותיקים הכולל לאורך כל התקופה האחרונה גם אמצעים וירטואליים. בין היתר מתקיימות פעילויות שיעורי ספורט, הרצאות, הצגות וכו’ וכמובן מתקיים קשר רציף והדוק בין מנהלי המועדונים לחברים.

לאחרונה התקיימה יוזמה מבורכת לחגוג ימי הולדת של חברים ממועדון שדה בוקר אשר בשגרה חוגגים במועדון עצמו וכיום לא יכולים לחגוג במועדון. אי לכך כלות וחתני ימי ההולדת של חודש מרץ ואפריל נהנו מהפתעה מתוקה של בלון ועוגה תוך שיתוף פעולה של מרכז שדה בוקר.

שורדי השואה ששוחררו מהגטאות והמחנות השונים, כולל אושוויץ, מותשים, רעבים, שאיבדו את כל בני משפחותיהם ונותרו חסרי כל, הצליחו לשקם את עצמם בתקופה קצרה יחסית, להקים משפחות ולהביא לעולם המוני ילדים. חזונם היה לעשות הכל כדי  להגיע לחופי ארץ ישראל וכשנכנסו בשעריה תרמו למדינה החדשה בכל תחומי החיים. הם היו כל חייהם הכוח המניע של הפעילות להנצחת השואה במהלך כל השנים הללו.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

לצערנו בשנים האחרונות אנו עדים לכך שהורינו השורדים מזדקנים ועוזבים אותנו  לאט לאט ולנו, בניהם ונכדיהם, ברור שזה תפקידנו לקחת את האחריות ולהוביל את הזיכרון וההנצחה האישיים והמשפחתיים הלאה לדורות הבאים.

עמותת דורות ההמשך, שמאגדת אלפים מבני הדור השני והדור השלישי, לקחה על עצמה לעודד את פעילותם  וליצור את הכלים המתאימים כדי לסייע להם בעבודת ההנצחה.

במסגרת מחויבותה מקיימת העמותה סדנאות “דור המשך לסיפור” שבהם לומדים חברינו כיצד לספר את הסיפור שסיפרו להם ההורים בדם לבם, כמו כן יצרה העמותה פורמט ייחודי המכונה ה”במה ללימודי השואה” שמתקיים במספר מקומות בארץ, שבהם לומדים חבריה את המחקרים ההיסטוריים ממעודכנים ביותר על תקופת השואה כדי שיוכלו לספר באחריות ובדייקנות.

כמו כן, מקיימת העמותה ארבעה אירועי הנצחה בשנה, ביניהם האירוע המרכזי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, והאירוע לציון יום השואה הבינלאומי, חברי העמותה יוצאים במהלך השנה כולה, ובעיקר ביום השואה לספר את סיפורם המשפחתי בבתי ספר, מקומות עבודה, במפגשי “זיכרון בסלון” ובמחנות צה”ל.

העמותה מקימה פרויקטים שונים להנצחת השואה והגבורה כמו הפרויקט “גיבורים בשואה”, מסע לאנדרטאות הגבורה בישראל, להכרת סיפורי הגבורה של הלוחמים. כמו כן, היא מעודדת יוזמות חינוכיות במערכת החינוך באמצעות אתר ההנצחה המיוחד במינו שלה שנקרא “דורות ממוריאליין”, מקיימת מסעות לאזורים בהם התחוללה השואה ופועלת לעידוד בני הדור השלישי והרביעי להצטרף לשירותיה – ועוד היד נטויה.

אני נרגשת לעמוד בראשה של העמותה הזו ולקחת חלק בפעילותה המגוונת והברוכה ומזמינה את בני הדור השני והשלישי להצטרף אליה כדי שנוכל לצעוד יחדיו בנתיב ההנצחה הבין-דורית.

בברכה,

בילי לניאדו, יו”ר העמותה

השבוע, 50 ניצולי שואה מתל אביב רמת גן וגבעתיים, שמשתתפים במיזם מרגש שנקרא “עכשיו זה הזמן”, והמתנדבים שלהם התארחו בקפה בוקה ביהודה מכבי בתל אביב לבוקר של שירה בציבור.

יונתן, אחד המתנדבים ניגן בגיטרה, ואברהם אחד הקשישים ניגן בכינור וכולם נהנו מארוחה טעימה. עומר ואיתי הבעלים של בית הקפה ארחו את הקשישים על חשבון הבית בנדיבות ובאהבה גדולה.

“עכשיו זה הזמן” הוא מיזם ארצי מרגש שמנוהל על ידי עמותת מטב יחד עם הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר ואשל ג’וינט אשר יזמו את הפרויקט. במסגרתו מתנדבים מגיעים לבתים של ניצולי שואה ומבלים איתם מספר שעות בשבוע במטרה להפיג את בדידותם.

“חשוב לי לספר לכולם כמה הבדידות היא דבר קשה ולכן הפרויקט הזה והמתנדבים כל כך חשובים”, אמרה אחת הקשישות.