סיפור קצר

בימים אלה של קורונה, כשמבודדים אותנו בגופנו ובנשמותינו, יש הרבה זוגות אוהבים שלא מצליחים לשרוד את המשבר ונפרדים. כן, בזמן שהקריינים בחדשות מדווחים בדרמטיות על אנשים שמאבדים את עבודתם אף אחד לא מזיל דמעה על האנשים שמאבדים את האהבה שלהם לתמיד. אם היו עושים את זה גם אני הייתי חלק מהסטטיסטיקה העצובה הזו.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אני כותב את המלים האלה ולא מאמין שהאישה היחידה שאהבתי באמת בחיי חסמה אותי בוואטסאפ שלה ועקרה אותי מתוך הלב הטוב שלה. זו האישה שתכננתי לברוח איתה לאיטליה מוכת הקורונה ולהתחתן איתה, רחוק מכל המכאובים של הארץ, רחוק מהמקום שבו הנפש המיוסרת שלי לא מצליחה להחזיק אהבה כי היא שוב ושוב בורחת לה מבין האצבעות.

אני כותב את המלים האלה והלב מסרב להאמין שזה נגמר. ב-16 במאי היינו אמורים לחגוג שנה לזוגיות שלנו. זו הייתה שנה מופלאה, שבה לצד סטירות מצלצלות שקיבלתי מהחיים, חוויתי אהבה מדהימה, מעצימה, חושנית שהחזיקה את הלב שלי בחיים בזמן שכל שאר המערכות בגוף קרסו בזו אחר זו.

בשנה הזו עשינו אהבה בכל הצימרים והמלונות בשולי הדרכים, אלו ששמורים לאוהבים שהחברה מנסה להרחיק, הרבה לפני שמשרד הבריאות תלש אוהבים אחד מזרועות השנייה. בכל פעם שעשינו אהבה גילינו זה בגוף של זו משהו חדש ומסעיר וידענו שזה לא רק מפגש בין שני גופים פיזיים, זה מפגש של שתי נשמות אבודות.

בכל פעם שאעבור ליד כפר המכביה אזכר איך לחשה באוזניי “בוא נברח מפה לאיטליה, בוא נשאיר מאחור את הכאב ונפתח דף חדש בחיים של שנינו”. בכל פעם שאעבור דרך באר שבע אזכר איך התעלסנו במתחם הצימרים המבודד וטרפנו זה את זו כמו אסיר בביקור התייחדות, כמו שני אנשים שיודעים שלעולם לא יחוו עונג כזה עם אף אחד אחר.

והנה עכשיו זה נגמר. כן, עם ו’ בתחילת מילה, בניגוד לכל כללי התחביר העברי, כי מה שווה העברית כשאני לא יכול להגיד לאישה שאני אוהב כמה הלב שלי מרוסק לחתיכות קטנות מהידיעה שהיא לא רוצה לדבר איתי?

ב-16 במאי תכננתי להציע לה נישואין. רציתי לקחת אותה לכפר המכביה, לכרוע ברך ולהגיש לה את הטבעת שחיכתה לה ברומא. זה כבר לא יקרה כי היא כבר לא שייכת לי ואני כבר בקושי שייך לעצמי.

אז למה בעצם אני מספר לכם את כל זה? למה העובדה ששני אנשים נפרדו צריכה לגזול מכם שלוש דקות קריאה? מה אני בעצם מנסה להגיד לכם? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף מה המסר שלי, אבל היה לי חשוב לכתוב את השורות האלה כדי שמישהו יקרא, ואולי מישהו יקשיב. וכן, בשביל עוד דבר אחד קטן: שתקבלו פרופורציות אחרות על הדברים שאתם לוקחים כמובן מאליהם, כמו הים, העצים והאנשים שאוהבים אתכם.

בפעם הבאה שאתם מסתכלים על הטבלאות של משרד הבריאות ורואים כמה אנשים מתו הלילה, כמה אנשים זקוקים להנשמה, תחשבו גם על האנשים שאיבדו בימי הקורונה הארורים את האנשים שנתנו להם בעצם קיומם את הסיבה הכי טובה לנשום.

כגבר טיפוסי ששונא קניות באופן כללי וקניות בסופרמרקט באופן ספציפי הייתי בטוח שהסגר יגרום להדרה שלי מהמקומות המשוקצים האלה, אבל לאשתי (שלא מאמינה בשליחים של הסופר) ולאלוהי הקורונה היו תכניות אחרות, וכך נולד – בייסורים צריך לומר – הסיפור הבא.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

יש ימים שבהם אתה מרגיש כבר בבוקר שזה לא היום שלך. מן תחושה כזו באוויר שעדיף שתחזור לישון כי שום דבר טוב לא ייצא היום – האוטו ייתקע, המחשב ייפול, הקבוצה האהובה שלך תפסיד. לפעמים התחושה הזו מקדימה בכמה שעות, כמו שקרה לי ביום שני השבוע. כל הלילה לא הצלחתי להירדם בגלל האזעקה. בבוקר התברר שזו בסך הכל השכנה שפתחה קבוצת קריוקי בזום. כשחזרתי מהטיול עם הכלב חשבתי רק על המיטה שלי, אבל לאשתי היו תוכניות אחרות. “צריך לעשות קניות בסופר”.

לא עזרו המבטים של גור כלבים עזוב וההליכה המתנדנדת. “הקניות האלה לא יגיעו לבד הביתה”. כן, אשתי היא מהזן הנדיר שמתעקש לשלוח את הבעל לבדוק כל בנדורה סוררת וגויאבה שנקטפה בטרם עת.

כבר בכניסה לסופר אתה מבין שלא הגעתי לקניות, אלא למבצע צבאי. כולם נעמדים כמו חיילים בבקו”ם, כל אחד מקבל מדים, מסכה, כפפות, בדיקת חום. ביציאה מחלקים לך חולצה “אני שרדתי את הקניות בשופרדל” (כן, אני יודע שאין סופר כזה, אבל חכו שבועיים שלושה ויהיה*.

בדרך למחלקת הבשר אתה עובר בדוכן הטעימות שעבר מוטציה בגלל הקורונה. אין יותר נשנושים חינם. כל פקאן נארז באריזת ואקום בלתי חדירה ולכל מלפפון חמוץ צמוד אזיקון אלקטרוני. אם זה לא מספיק אז בדרך אתה מגלה שסגרו את דוכן הטעימות – ההוכחה המובהקת שלא אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אלא דווקא השטן. הרי מי נותן לישראלי ממוצע (שגדל על ההנחה שאו שאתה אוכל – או שאתה חלק מהתפריט) בגט בגודל בול עם לק גבינה ורבע זית? זה כמו להגיד לך “קח סיבוב חינם בכדור פורח, אבל אם אתה רוצה לרדת שלם 200 שקל”.

משם אני ממשיך למעדנייה ובדרך עובר ליד הדוכן האורגני – הדרך של הסופר להגיד לך שאם היית עובד יותר קשה היית יכול להרשות לעצמך לאכול “בריא”. טרנד האוכל הבריא נראה לי הגיוני כמו באג 2000 או שפעת החזירים. נכון, תמיד תמצא את הפראיירים שיאכלו רק ביצי חופש וסטייק נופש, אבל אם אני צריך לבחור בין חיים מופלגים עם קינואה ונבט חיטה אני מעדיף לתקוע סביח בלי הכרה ולגסוס בתוך שלולית של טחינה.

אני מסיים את המסע בסופר בקופת השירות (מחכה לנוזל האסלות שמגיע לי על קניית זוג טמפונים) ומשם ישר למיטה. אולי הלילה יקרה נס וינסו לגנוב את האוטו שלי. ליד השירה של השכנה שלי – האזעקה של האוטו נשמעת כמו אחינועם ניני.

אתמול שיחקתי עם הבן שלי ארץ עיר וכשהגענו למקצוע באות ח’ הוא רשם “חל”ת”.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

כן, אין ספק שהחל”ת נכנס לחיינו בכל הכוח ודחק מראש הרשימה את המילה שהכי מתחברת לתקופה של אחרי פסח: הבוידעם.

בשנה רגילה – נטולת קורונה – זו התקופה שבית יעקב מעם לועז מחליף את ארון החורף בארון הקיץ, או כפי שאשתי אוהבת לקרוא לזה “לרענן את המלתחה”. אחרי שפיצחה את הריבוזום, האתגר הבא של פרופ’ עדה יונת הוא  לבדוק מה הקשר בין רענון מלתחה לגיהוץ הויזה (אני שומע כבר את ועדת נובל מתכנסת בסטוקהולם).

חילופי הארונות, כמו חילופי השומרים בארמון בקינגהאם, הוא טקס עתיק יומין שהתחיל בימי האדם הקדמון.

בתקופת האבן, כשהקיץ היה ממשמש ובא, הייתה מנהלת המערה שולחת את הציידים לפשוט את עורם של צ’ינצ’ילות כדי להכין מהם טריקו (מהאוזניים היא הכינה את התווית “תוצרת סין”), ואם על הדרך היו מגרדים חמוס שובב היה גם עם מה ללכת לים.

כיום, העסק לא שונה בהרבה. מנהלת הבית שולחת את מיופה הכוח להאנגר הקרוב, שם במחי ויזה פושטים את עורו, ואם על הדרך יש גם סייל במחלקת בגדי ים, סיכוי סביר שהוא כבר יחזור הביתה באוטובוס. לא סתם קוראים לזה מכירת חיסול…

השנה החלטתי למרוד במלכות, ולהכין אליבי ליום חילופי הארונות. התקשרתי לקצינת הקישור שלי והתעניינתי אם יש לה משהו בשבילי – נהג סיור בכרכור, תצפיתן בנחל זויתן, שוטף צלחות בכלא קציעות. כל דבר, רק לא לעבור שוב את טקס רענון המלתחה, ששמו האמיתי היה צריך להיות “שרשרת חיול”. לרוע מזלי, בגלל הקורונה לא מגייסים כוחות מילואים מיותרים. “אם אתה רוצה אתה יכול להתנדב”, אמרה ומייד הוסיפה, “אתה צריך רק להביא אתך מהבית אוכל, בגדים, נשק, אוהל סיירים וטנק מרכבה עם הוראות הרכבה”.

אני לא מבין לאן הולכים כל המסים שלי, אם ברגע האמת, כשאני צריך אליבי מצה”ל, כל הימח”ים ריקים. האם יכול להיות שכל המודעות בעיתון על “סקודה למכירה + בעלי במילואים” הן בסך הכל דרך יצירתית למכור סקודה?

אם לא יקרה נס, גם השנה אני אוותר על משחק של מכבי בשביל להוריד חולצות צווארון שאף אחד לא לבש ואחליף אותן בנייר אריזה שהתחפש לחולצות טריקו. רק תקווה אחת נותרה לי: שבהאנגר הקרוב אמצא מדים של צה”ל וטנק מרכבה עם הוראות הרכבה.