כוחות הביטחון מצויים בלחימה בכל החזיתות ואנו מחזקים את ידיהם ומתפללים לשובם בריאים ושלמים וכמנצחים כשעוד לפניהם יחזרו כל החטופים.
לציון השנה, עיריית רמת גן תקיים בעיר מספר תערוכות, הרצאות וכן גם טקס מרכזי:
הטקס העירוני המרכזי לציון שנה למלחמה יתקיים ביום שני, 7.10.24, בכיכר רמב”ם המחודשת.
בטקס ייקחו חלק משפחות שכולות המתגוררות בעיר, ראש העיר כרמל שאמה הכהן, הנהלת העיר וחברי המועצה.
בטקס ישולבו קטעי זיכרון לצד הופעות של אמיר דדון, גלי עטרי, יובל דיין, מירי מסיקה, ריטה ורן דנקר.
הטקס בהנחיית גיא זוארץ, שאיבד את אחיינו עילי ברעם ז”ל באירועי ה-7.10. הכניסה חופשית, מספר המקומות מוגבל.
במרחב הציבורי ברחבי העיר במספר מוקדים יוצבו תערוכות ייחודיות שיציגו היבטים שונים של המלחמה.
לאורך רחוב ביאליק המרכזי, תוצב תערוכת “צבע אדום – מההרס לתקומה” של הצלמת פאולינה פטימר.
התערוכה תביא למרחב הציבורי סיפורים מרגשים דרך העדשה, תיעודים מקיבוצי העוטף ובקו העימות בצפון ומשפחות חטופים במהלך המאבק שניהלו בשנה האחרונה לשחרור יקיריהם.
התערוכה תתקיים בין התאריכים 06-15.10.24. הכניסה חופשית.
בכיכר רמב”ם תוצב התערוכה “געגוע של אמא”, של הצלמת יפעת פאר, המספרת את סיפורן האישי של אימהות שכולות ממלחמת “חרבות ברזל” המתגוררות ברמת גן.
התערוכה תתקיים בין התאריכים 09-15.10.24. הכניסה חופשית.
מיצג הנצחה מרגש לזכרם של שבעת לוחמי בלון התצפית שנפלו בקרב ב-7.10 יתקיים בפארק הלאומי, בין התאריכים 15-25.10.24, הכניסה חופשית.
כמו כן, בבית יד לבנים רמת גן תתקיים סדרת הרצאות ייחודיות לציון שנה למלחמה, עם הרצאות של אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה והמופת ממלחמת יום הכיפורים, השחקן והלוחם ידין גלמן שנפצע באורח אנוש בקרב ב-7.10 והשתקם, מורן סטלה ינאי שחזרה מהשבי בעזה, ומירי גד מסיקה ששרדה את הטבח בקיבוץ בארי.
ראש העיר רמת גן, כרמל שאמה הכהן: “שנה חלפה מהשבת בה נפלו השמיים על מדינת ישראל ובתוכה העיר רמת גן. עשרות משפחות ברחבי העיר איבדו את היקר להם מכל, יחד עם עוד אלפי משפחות בכל רחבי המדינה. מאז ועד היום מתנהלת מלחמה קשה וכבדת דמים, עם אתגרים רבים לכולנו. אירועי ציון שנה למלחמה יכללו הנצחה, זיכרון וחזרה לרגעי השבר הקשים בפרוץ המלחמה, אך גם את החוסן הלאומי, והחובה לחוש תקווה וגאווה בחיילנו. אני מזמין את כלל התושבים והתושבות להשתתף בטקסים ובאירועים השונים בכל רחבי העיר”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
שטיין, המשרת בתור צ’יף דבורה בפלגה 916, עלה לגבעתיים בגיל 9, חזר לביירון ביי באוסטרליה בגיל 12 ועלה שוב בגיל 15. בפברואר 2022 התגייס בעקבות אחיו הגדול שאף הוא שירת בחיל הים.
היי יואב, איך בכלל הגעתם לגבעתיים?
“אחרי כמה פעמים שעלינו וחזרנו לאוסטרליה, האח הגדול שלי התגייס הוא הגיע לתפקיד לוחם ימי. והוא פירט לי על החוויות התפקיד, גם ראיתי כמה זה עשה לטוב וכמה זה משמעותי, אז הגעתי לפה בעקבותיו”.
אבל רגע הוא כבר לא בארץ.
“כן, אחרי שהוא השתחרר והוא ושאר המשפחה שלי טסו בחזרה, אני בדיוק התגייסתי”.
למה הם חזרו לאוסטרליה?
“בעיקר בגלל משפחה. הסבא וסבתא כבר מבוגרים, הם חזרו כדי להיות איתם, אז אני נשארתי כאן חייל בודד בארץ.
ואיך התחיל השירות שלך?
“התחלתי לוחם ימי, בתור מכונאי בדבורה, אז יצאתי לקורס פיקוד מקצועי ועכשיו אני מפקד על המכונאים”.
איך היום יום שלך נראה?
“באופן רגיל, זה תפקיד של ביטחון שוטף. אנחנו יוצאים לים בגבולות הימיים ושומרים על האזרחים ועל המדינה, 24/7 על הגבול”.
יואב שטיין. תפקיד מאתגר במיוחד | צילום: באדיבות דוברות צה”ל
עכשיו מה לעשות? נפלת על משמרת לא הכי פשוטה מבחינת המדינה שלנו. אתה היית בשביעי באוקטובר?
“האמת שבשביעי באוקטובר בדיוק הייתי בקורס 60. אבל הצוות של התניה שלי היו בים והם פעלו יפה מאוד”.
כן, ומה קרה מאז בעצם מבחינת השירות שלך?
“לפני המלחמה זה היה פשוט בביטחון שוטף ומאז קצת השתנה. עדיין אנחנו עושים ביטחון שוטף, אבל יחד גם עושים המון שיתוף פעולה עם כוחות חי”ר ביבשה וגם עם חיל האוויר. הרבה הכוונות וגם נותנים סיוע אש מהים. אני יכול להגיד שבמקרים קיצוניים יש תקלות בספינה, אבל אנחנו יודעים לטפל בהן”.
תגיד. מה יקרה איתך בסוף השירות. אתה מתכוון לחזור לאוסטרליה?
“לא, אני עדיין חושב על זה אני בטוח יחזור שם לאיזה שהוא תקופה להיות עם המשפחה, אבל אני בטח אתגעגע לארץ ואחזור חזרה”.
איך זה באמת לגדול בחול? עם המטען של להיות ישראלי באיזשהו מקום.
“האמת שבאיזור שלי היו לא מעט יהודים. שמה זה הרבה שקט ושלווה. אני אוהב את טבע שם. אני מאוד שמח שההורים שלי עשו את זה שגדלתי שמה ועברתי לפה”.
אתה אומר יש יש יתרון בלחיות באוסטרליה.
“תמיד שואלים אותי מה עדיף. מה יותר טוב. כל פעם אני עונה שיש יתרונות וחסרונות בכל מקום. יש דברים שאני אוהב יותר כאן ויש אוהב יותר שם. בארץ אני מאוד אוהב את ההתנהלות ואת המשפחתיות”.
ואיך הגעת לגבעתיים?
“אמא שלי ישראלית. היא גדלה כאן בגבעתיים, אז בגלל זה עברנו לפה. אני מאוד אוהב את זה ששקט ורגוע ומצד שני גם קרוב לתל אביב”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
השבוע (יום ב’) התקיים טקס מצטייני יום העצמאות של מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, אל״מ חיים כהן. בין כלל המצטיינים נבחר רס״ן (מיל) אור ווזנה המשרת קצין משא”ן (משאבי אנוש) ב’ בחטיבה הצפונית של עזה.
רס״ן (מיל’) אור ווזנה בן 34 מרמת גן, נשוי ואב לשניים. באזרחות ווזנה עובד כעורך דין ובתפקידו הצבאי הוא קצין המשא״ן ב׳ של החטיבה הצפונית מזה כ-6 שנים.
ווזנה התגייס במרץ 2008 כלוחם בגדוד דוכיפת בחטיבת כפיר. לאחר שירד לו פרופיל רפואי הוא החליט לצאת לקורס קצינים ושובץ כקצין קישור באוגדת עזה של גדוד 5033, גדוד מילואים של החטיבה הצפונית. בנוסף, במסגרת שירותו הסדיר הוא הקים את פלוגת המילואים של הגדס״ר הבדואי.
ב-7 באוקטובר ווזנה היה בביתו, כמו כולם הוא התעורר לקול האזעקות. זמן קצר לאחר שהתעורר הוא קיבל שיחה מקצינת המשא״ן של החטיבה שגייסה אותו למילואים.
באותה התקופה הוא היה עם שבר ברגל אך זה לא הפריע לו, הוא התארגן ונסע למחנה פלוגות, שם הוא פתח את חמ״ל המשא״ן בחירום ביחד עם קצינת המשא״ן.
“החובה שלנו היא להגיע למילואים בכל עת שיצטרכו אותנו”
בשלוש השבועות הראשונים ווזנה הוביל וריכז את פצועי וחללי החטיבה. בנוסף, החמ״ל אותו ניהל היה אחראי על תפעולם השוטף של גדודי המילואים של החטיבה ושל היחידות המתחלפות בגזרה בכל הקשור לפרט רווחה וחינוך. בסך הכל הוא שהה במילואים כ-4 וחצי חודשים.
ווזנה מספר שאירוע שזכור לו במיוחד הוא העיסוק בריכוז וטיפול של החפצים של חללי החטיבה – לפני ההעברה שלהם למשפחות. אור מציין שזה אירוע מאוד רגיש, כל חפץ, גם אם הוא נראה הנורמטיבי ביותר, הופך לבעל חשיבות מרובה.
על קבלת הצטיינות רס”ן (במיל’) ווזנה אומר:
״המעמד של הצטיינות הוא לא רק זכות אלא הוא גם מעמד מחייב כי מכאן החובה שלנו להמשיך להגיע למילואים בכל עת שיצטרכו אותנו, ולעשות את המיטב יחד עם כלל החיילים כדי שגם בחטיבה עצמה תהיה מצטיינת״.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
ב-7 באוקטובר, בן הזוג של ד”ר סגן הגר פיקל גבע (28) מגבעתיים, קצינת הרפואה הגדודית של גדוד 101 של הצנחנים, העיר אותה משנה ואמר לה שיש אזעקות. היא אמרה לו שיסגור את החלון כי הרוח בטח שורקת.
את רוב המפגשים הבאים ביניהם הם יעשו על מדים, הוא שהיה בעברו בגדוד ה-101 ועכשיו בשייטת 3, והיא כמי שאחראית על שלומם של טובי הלוחמים בצנחנים, בעזה.
“הוא בא לבקר אותי בגדוד, אני באתי לבקר אותו פעמיים. פסטורליה בחאן אונס מה שנקרא. עם ריח הביוב, היה להיט”, היא מספרת בצחוק.
קשה שלא להתרשם מפיקל. רק בת 28 עם ניסיון חיים שמספיק לכמה גלגולים ויכולת לגולל סיפור כמעט בלתי אפשרי בקלילות משוועת. 111 יום הייתה פיקל בעזה, הצילה חיים והייתה אמונה על כוחות שהצילו חיים, כוחות רפואה ששמרו על מרחק מינימלי מהלוחמים.
אולי זה הרקע המשפחתי. אביה של פיקל, במקור מפרדס חנה ומחיפה, הוא נווט קרב, אחיה גם הוא היה רופא בשייטת 3, ואחותה קצינה ביחידת קשרי החוץ. אולי הרקע הזה הוא הפתרון לחידה הזו של מאיפה שואבים את תעצומות הנפש. לא בדיוק משפחה שגרתית.
סגן דר הגר פיקל. שירתה 111 יום בעזה | צילום: באדיבות דובר צה”ל
הגר, את יכולה לספר לי קצת על החודשים האחרונים.
“אני רופאה. עד לפני מספר שבועות הרופאה של גידוד 101 לצנחנים. ובתור הרופאה של הגדוד גם בשגרה וגם בחירום. וכשהם נכנסו ללחימה, אז כמובן שנכנסתי איתם. אנחנו לא מעט נשים שעשו את זה ואני אגיד שבעניין הזה אנחנו לא שונות מגברים. זאת אומרת, גם גברים עשו בדיוק אותו הדבר. בסוף זה החיילים שלנו ואין סיכוי שהם ילחמו בלי שאני אהיה שם איתם”.
מה קרה אחרי ה-7 באוקטובר?
“כל הגדוד הוקפץ. הבסיס שלנו בצפון הבקעה עלינו לשם ירדנו עם מסוקים לעוטף. הגדוד שלי תפס 2 ישובים בעוטף והגן על מפלסים וניר-עם. ונלחמנו שם במשך כמעט שבועיים. ומיד אחר כך התארגנו מן הסתם לכניסה לעזה.
“נכנסנו לעזה פעם ראשונה בתחילת נובמבר. יצאנו בסוף פברואר מהלחימה, למעט כמה הפוגות קצרות בדרך. זהו בגדול”.
לוחמי ה-101 במהלך הלחימה בעזה | צילום: באדיבות דובר צה”ל
זכור לך מקרה ספציפי? אני משער שהצלת לא מעט חיים בחצי השנה האחרונה.
“לדבר על טיפולים והפרטיות של מי שנפגע, אבל לצערי היו לנו הרבה אירועים שעבדנו כמערך הרפואה של הגדוד וגם בשיתוף פעולה של הגדוד השונים בחטיבה.
“אני מאוד מאוד גאה בצוות שלי, הם עשו פשוט עבודה מצוינת. בטיפול בפצועים ובמתן תחושת ביטחון שהוא מאוד חשוב ללוחמים שהם לא צוות רפואי, כדי שהם יהיו מסוגלים להילחם בתחושה מלאה שיש מי שיתפוס אותם אם יקרה משהו חס וחלילה. אבל אני לא יכולה לדבר על אירועים ספציפיים פשוט כי זה פרטיות של מי שנפצע”.
יש פה, מזכירים הרבה את העובדה שיש פה איזה סוג של שיא עולם שנשבר ביכולת של צהל. בעצם לחתוך את זמני הפינוי ולאפשר להציל הרבה יותר חיים. את יכולה לדבר על זה קצת? איך זה נראה בשטח?
“אני לא מכירה את המספרים המדויקים, אבל אפשר למצוא אותם, זה פורסם. זה באמת ביחס גם למה שאנחנו מכירים מצבאות זרים, וגם ביחס למלחמות עבר אצלנו – הפינויים הם משמעותית יותר מהירים, זאת אומרת, אנחנו מצליחים להביא את הביצוע מרגע הפציעה ועד בית החולים הרבה יותר מהר, וגם ברמת הטיפול בשטח יש שיפור משמעותי לעומת מה שהכרנו.
“במקרים הקודמים מדברים היום לא מעט על התוספת של דם בשטח וזה באמת מאוד משמעותי. אנחנו נעזרנו בזה כמה פעמים בפצועים שקיבלו דם בתוך הרצועה עוד לפני שהם הועברו לשטח הארץ, וזה חד משמעית, מציל חיים. זה מאוד שיפר את הטיפול שלנו”.
איך זה בא לידי ביטוי ברמת החייל?
“אנחנו מחלקים את הטיפול למה שלוחמים עושים בעצמם. מה שאנחנו עושים כצוות רפואי ומה שניתן לתת בדרגים המתקדמים יותר, עם הצוות החטיבתי ובמסוק עם 669. ואני חושבת שבכל הדרגים הטיפול שלנו השתפר ביחס לעבר, וזה מרמת הלוחם שיודע לעצור דימום הכי מהר שיש.
“בטח ברמה שלנו כתאג”ד שיודע לתת טיפול קצת יותר מתקדמים. וגם ברמת הדרגים המתקדמים יותר במתן דם ובפינוי מהיר. אני חושבת שנפל האסימון שזה מה שמציל חיים ואנחנו ממש ראינו את זה עובד”.
“עוד אלמנט שאני חושבת שהוא אחד הדברים המשמעותיים זה כמה אנחנו קרובים ללוחמים. אין פלוגה שאין איתה, רופא או פרמדיק או רופאה פרמדיקית. הקירבה הזו מאפשרת לנו להגיע מהר מאוד לאירועים”.
זה גם מסכן אתכם.
“כן, אבל זו העבודה שלנו”.
מתי סיימת בעצם את המסלול של הרפואה ועברת לצבא?
“אני סיימתי את לימודי הרפואה שלי באוניברסיטה העברית ביולי 21′ וחזרתי לשירות באוגוסט 22′. ואני בגדוד מינואר 23′”.
אנחנו נחזור עכשיו לאוקטובר 20′, בתור סטודנטית עתודה לרפואה, את חשבת שככה יראה השירות שלך? חשבת שתגיעי למקומות האלה?
“שאלה טובה, אני לא חושבת. ברמת האמירה אמרו לנו כל הזמן שתהיה מלחמה, אבל אני לא חושבת שמי שאמר לנו את זה חשב שזאת תהיה המלחמה.
“אני לפחות לא הצלחתי לדמיין שזו תהיה הלחימה שזה תהיה המשמעות של זה של להיכנס לרצועה ולא לצאת שבועות רבים.
“לטוב ולרע, לא התנאים, לא הקושי, לא החיבור עם הלוחמים, לא האחווה שלה ביחד. לא כמה שאתה מחזיק אחד את השני. אני חושבת שלי לא היו את הכלים לדמיין בכלל בשלב הזה, ואני חושבת שאחד האתגרים שלנו כמפקדים היום זה להבין איך אנחנו משמרים את ההבנה הזו. מתוך אתה יודע גם הרצון המוכנות, אבל גם הכנה נטו של הפקודים שלנו לאתגרים האלו בעתיד”.
לוחמים מתפללים על רקע עזה. הקרבה ללוחמים הצילה חיים | צילום: באדיבות דובר צה”ל
איך הורים של בת 28 מתמודדים עם הסיטואציה הזו. בטח כשהם אומרים ‘הילדה בעזה, והיא ילדה מבחינתנו’.
“אני רק בת 28. אז באמת ילדה. אני גם הילדה הקטנה בבית, אבל? אני חושבת שכולם ילדים. מה שמוזר בצבא שלנו, צבא של ילדים גדולים, אבל ילדים”.
בגיל 28 אחרי מה שאת ראית. אני משער שאת כבר לא יכול לקבל את ההכרה כילדה. את אוטומטית הופכת להיות הבן אדם הכי חזק בעולם.
“ההורים שלי אומרים שבשבילם אני תמיד ילדה. רק שתדע. הם מאוד תומכים וגם מאוד גאים. הם יודעים שעבורי זה מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו”.
“אני גם אגיד שאני לא היחידה שהתגייסה במשפחה שלי. בן הזוג שלי, שהם אנחנו חוגגים אגב, 3 שנות נשואים. אז הוא גם היה במילואים כל הזמן הזה.
“לכולם בבית היה מאוד ברור שעם כל הקושי זה מה שצריך לעשות עכשיו. וקיבלתי את כל התמיכה. ואני מרגישה שהתמיכה לא מתחילה מה-7 באוקטובר, התמיכה היא לגדל אותנו עם הידיעה שאנחנו צריכים לעשות את מה שצריך לעשות”.
מה צריך לעשות, מה זה אומר? המשמעות הזו של להילחם בשביל ישראל?
“אני לא בטוחה שהשאלה צריכה להיות מה שצריך לעשות כדי להילחם בשביל ישראל. זה יש לי אפשרות לעשות משהו שהוא משמעותי עבור הלוחמים שלי ועבור עצמי זה משהו משמעותי”.
“ביום-יום להיות איתם, בפעילויות ומעצרים ולדאוג לשגרה שלהם, ובחירום להיות איתם ברצועה. אלו שני הצדדים של אותו מטבע. אם אני הרופאה שלהם, אז אני הרופאה שלהם כל הזמן. לא רק כשאני במרפאה”.
אנחנו מתקרבים ליום הזיכרון ואני משער שהכרת לא מעט אנשים שהם רלוונטיים ליום הזה. איך את מרגישה לגבי זה?
“אני חושבת שהשנה יותר מתמיד אני מבינה למה זה יום של רגשות מעורבים. דברים מקבלים משמעות אחרת, ונצבעים בצבעים קצת אחרים. יהיה לי עוד מורכב, אני חושבת שגם יהיה יום עצמאות מאוד מורכב”.
“יש משפט שבכל שנה אחרת הייתי אומרת אותו ונשמע ממש סטנדרטי, אבל השנה אני מרגישה אותו אחרת”.
“בניגודיות שבין לחשוב על מה שקרה בחודשים האחרונים. ולהתאבל. ולהתגעגע למי שלא פה יותר, לבין ההבנה של למה אנחנו פה ומה זה אומר שאנחנו פה ומה המשמעות שלנו בשטח, או מה המשמעות של זה שאנחנו ברצועה עבור מי שנמצא בגבעתיים וברמת גן ונשאר בבית שלו”.
“איכשהו, בניגודיות הזו, אנחנו חיים, ואני חושבת שעד עכשיו שמעתי את ההורים שלי ואת הדור שלהם ואת הדור שמעליהם מדברים על זה, והשנה אני מרגישה את זה”.
מה המשמעות של נשים כלוחמות? את יודעת, היה יותר מדיבור על זה שבכלל לא אמורות להיות שם.
“על כל אישה ולכל גבר לפחות בארץ, חובה לשאול את עצמה או את עצמו. איפה המקום שלנו לתת יד הפעם? ואם המקום שלך בתור אישה הוא לתת יד בתור לוחמת, זה מה שאת צריכה לעשות. ואם לא, זה גם בסדר.
“אבל אני חושבת שאנחנו בשלב היום שבו המין והמגדר שלי לא צריכים להגדיר את איפה אני תורמת. אגב, זה נכון גם לצד השני”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
עשרות פצועי מלחמת חרבות ברזל המטופלים בבית החולים השיקומי בתל השומר, עמדו היום זכר לחבריהם וחברותיהן, ולזכר חללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה לדורותינו.
מאז תחילת המלחמה טופלו כ-500 לוחמי ולוחמות צה”ל בבית החולים השיקומי בשיבא. כיום, מאושפזים בו 100 מהם.
אי אפשר שלא להצדיע לאנשים האלו. אי אפשר להודות להם מספיק, שכן בזכותם ובזכות חבריהם שנפלו, אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן את חיינו.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
חצי שנה בדיוק עברה מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, לאחר מתקפת הפתע של החמאס. חודשים רבים לאחר מכן, אנו עדיין מנסים לאמוד את הסיוט הלאומי שעברנו, בעוד עבור רבים מאיתנו מדובר בסיוט אישי.
מערכת רמת גן גבעתיים ניוז מזכירה היום (א’) את כל אלו שנרצחו ונהרגו על ידי האויב וכתוצאה ממעשיו. השם יקום דמם.
אנו מזמינים את כל קרובי משפחה והחברים המעוניינים לכתוב לנו על זיכרונם מיקיריהם במייל: Desk@d-news.co.il.
5 חללי צה”ל מגבעתיים:
רב”ט מיה ויאלובו פולו ז”ל (19). נפלה במהלך הקרבות ב-7 באוקטובר 2023. סמ”ר עומרי ניב פיירשטיין ז”ל (20). נפל במהלך הקרבות ב-7 באוקטובר 2023. רס”ר (מיל’) עומרי בן שחר (25). נפל במהלך הקרבות ב-8 בדצמבר 2023. רס”ל רום הכט ז”ל (20). נפל במהלך הקרבות ב-12 בדצמבר 2023. סרן (מיל’) ניר בנימין ז”ל (29). נפל במהלך הקרבות ב-22 בינואר 2024.
נרצחת במסיבה ברעים: עינב אלקיים לוי ז”ל (32).
נחטף מהמסיבה ברעים: אור לוי (33). בן זוגה של עינב, עדיין חטוף בעזה.
רס”ם (במיל’) עקיבא יסינסקי, מרמת גן, לוחם בגדוד ההנדסה 8173, חטיבת ‘עציוני’ (6), נפל בקרב בכ”ז בטבת התשפ”ד (08 בינואר 2024) במרכז רצועת עזה, בן 35 בנופלו.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית
