לידה

לטקס מצטייני המילואים של הרמטכ”ל הרצי הלוי, שנערך לפני שלושה שבועות, נבחרה גם אוראל זמיר, רס”ר במיל’ מרמת גן, ששירתה באחד התפקידים היותר מורכבים בעורף במערכה האחרונה.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

זמיר שהתה בבוקר ה-7.10 יחד עם משפחתה של בעלה, האוראל השני (בעלה של זמיר הוא אוראל עובדיה המשרת איתה במילואים), במתחם צימרים בצפון, כשהבלאגן התחיל:

“קמתי מוקדם בבוקר ללמוד כי היה לי מבחן ביום שני, ורציתי ליהנות עם המשפחה. פתאום אני מסתכלת בטלפון וכל היום מלא אזעקות ברמת גן וברעננה (אוראל מגיעה במקור מרעננה). אמרתי לעצמי, מישהו לחץ על הכפתורים הלא נכונים”, מספרת זמיר שכבר בצהריים של אותו היום הגיע להתגייס למילואים כרמ”ד פרט לפצוע בתל השומר. משמעות התפקיד הוא קשר בין הפצועים לבין הגופים השונים. וזמיר, יש לציין, שירתה בתפקיד גם במערכות הקודמות, אבל שום דבר לא הכין אותה לאלפים שהציפו את תל השומר ב-7.10.

“בצוות שלנו כולם מכירים את כולם. התאמנו ביחד, עברנו ביחד את צוק איתן, אז זה כמו משפחה כזאתי גדולה”, מספרת זמיר ומוסיפה. “בימים הראשונים ישר כולנו אמרנו ‘וואו, הדבר הזה גורם לצוק איתן להיראות צוקון’. עשינו תרגילים במהלך השנים ותרחישים. אבל אפילו במחשבות הכי פרועות שלנו, ואם תכפיל ב-4 לא היינו מגיעים לשביעי אוקטובר”.

תחזירי אותי לבוקר ה-7.10.

“אז ככה, המשפחה של בעלי שהם שורשיים מרמת גן (משפחות עובדיה ונחמיאס) התחילו להתקשר אלינו. סבתא שלו יושבת מול הטלוויזיה ואומרת לי ‘משהו קורה’, אז אני אומרת לה ‘בחייאת מירנה, מה כבר קרה’, והיא אומרת לי ‘יש מלא אזעקות’. אז אמרתי לה ‘בסדר, רק אזעקות’ נו מה. היא אומרת לי ‘הם באים בטנדר לכבוש אותנו’, ואני אומרת לה ‘אין מצב זה לא תרחיש הגיוני’. אבל אז אני פותחת טלוויזיה, ואני מבינה שהיא לא הוזה. משהו באמת קורה פה.

“הערתי את בעלי ואת המשפחה. אמרנו? אוקיי, אנחנו חוזרים למרכז כי משהו פה קורה. תוך כדי אני כבר מדברת ככה מתחילה להרים טלפונים למפקדות שלי שאני מכירה אותן הרי שנים, והן אמרו מי שיכול, שיגיע. בשעה 5 בערב כבר הייתי על מדים.

“הגעתי לענף פצועי ונכי צה”ל. אמרו לי קחי טלפון, תפתחי טלפון, תפתחי אקסל ותתחילי לדבר עם בתי החולים. תתחילי לרשום מי הגיע, כדי שנבין מי נגד מי”.

כמה שמות. זה כמו פיצוץ קוגניטיבי. איך בכלל מתמודדים עם זה?

“תחשוב על זה גם שהיום אנחנו יודעים להגיד שהמון אנשים כמוני, עוד לפני שאמרו להם, באו לקחו מדים עוד לפני שבכלל הגיעו צווים, חלק מהאנשים האלה כבר נפצעו והגיעו לבית חולים. אבל הם בעצם אנשי מילואים ששמו אותם במערכת כאזרחים, אבל אני בתור הצבא רוצה לתת להם את הזכויות שלהם, רוצה לעזור להם? צריך לאתר את אותם אנשים. אז קציני נפגעים בבתי החולים עשו גם עבודה כזו. להכיר כל אחד, מאיפה הוא הגיע, מי מנובה ומי מהבסיסים, את מי מחיילים?

“הייתה פה עבודה מטורפת של מערך הנפגעים. ואני אפילו לא מתייחסת לענף השני של המשפחות השכולות, שעושה עבודת קודש בפני עצמה”.

ועכשיו קיבלת אות מצטיינת רמטכ”ל. מה בדיוק עשית בזמן מאז שעבר מאז ה-7.10.

“אני בעצם הייתי אחראית על כל הקשר בין קציני הנפגעים לבין יתר הצבא. וזה כולל כל מיני עמותות וגורמים מן החוץ, כמו משרד הביטחון וביטוח לאומי כדי לתת לפצועים את כל המעטפת שהם זקוקים לה. מאישורים של סיוע כלכלי, כולל להביא הורים ארצה. תוו מתנה לפעם הראשונה שמגיעים לבית חולים. כסף זמין. כי פתאום יש הורים מהצפון שהילד שלהם פונה לסורוקה.

“שינינו המון פקודות בכל מה שקשור לאובדן שכר, אובדן ימי עבודה של הורים. אז כנראה ראו את העבודה הקשה. חשוב לציין, כמוני יש המון. בסופו של דבר מערך הנפגעים בנוי על אנשים שפשוט באים. ראו את זה במלחמה, מגיעים מכל קצוות תבל. ברגע שאנשים הבינו מה קורה, הם אמרו ‘זה בית החולים שלי, פה התאמנתי’ שמו מדים לפני שבכלל יצאו צווים. התחלנו לאסוף שמות, ובאמת להבין מי נגד מי.

“וכאן מתחילה העבודה שלי. הפרט ומעטפת הפצוע. כי מעבר לפן הרפואי שלו דואג ר”מ 2, יש פה משפחה, שצריך לדאוג לה לאוכל. יש אחים שפתאום פוגשים את אח שלהם בלי יד ובלי רגל. הם צריכים טיפול פסיכולוגי. יש פה הורים שיושבים ליד המיטה של הבן שלהם חצי שנה. מישהו צריך לדאוג לאובדן ימי עבודה, משכורות, בשביל שהבית לא יקרוס. היינו 8 אנשים שמטפלים בכל הסיפור הזה”.

מה שאנחנו עדים עליו מה-7.10 זה כמו מלחמת יום כיפורים על ספידים. איך מתמודדים עם זה בכלל? ברמה הנפשית.

“איך מתמודדים עם זה? בתוך החמ”ל ובמחלקת נפגעים יש מעטפת מאוד גדולה של אנשי חוסן שהם בעצם פסיכולוגים ומסתובבים בינינו, והם מסתובבים בבתי חולים ומדברים עם הצוותים ובעצם תומכים גם את זה עושים לנו. מתחילת המלחמה היו עושים לנו כל מיני קבוצות ושיחות אחד על אחד, באמת לעבד קצת מה שאנחנו רואים וחשים”.

גם בעלך אוראל השני, משרת באותה היחידה, לא?

“כן, וברמה האישית, בעלי נמצא באותו חמ”ל ביחד איתי. אז זה ככה משהו שקל. וה-7.10 בעצם גרם לי להבין שאני רוצה להגדיל את המשפחה, ואני רוצה סוג להחזיר להם, שאנחנו צריכים להגדיל את עצמנו שוב. אנחנו יותר חזקים מזה. לא יודעת אם זה המינוח הנכון. אבל זו בעצם המחשבה שהביאה אותי להחליט להיכנס להריון, ובעצם כל המילואים האלה הייתי. הייתי גם בהריון, ילדתי ב-24 ליולי. זה ממש אני והמלחמה ביחד הקידמנו בחודשים”.

כל האובדן הזה משפיע.

“זה מאוד משפיע זה. אין דרך אחרת להגיד את זה בסוף. גם אני וגם בעלי אתה יודע, בהתחלה אמרנו לעצמנו זה עוד לא הזמן. הוא סטודנט, כמעט מסיים  משפטים. אני סטודנטית לתואר שני, אמרנו רגע, נסיים קצת את הלימודים. נראה מה הלאה והשביעי פשוט טרף גם לנו את כל הקלפים”.

בעצם שמת את החיים בפאוזה ועברת למדים, לא?

“כן, אני מנהלת משאבי אנוש במקצוע שלי ואני סטודנטית לתואר שני במשפטים ללא משפטנים בבר אילן. התואר קצת הפסיק. ביחד עם המילואים, המלחמה וההריון, זה כבר היה קצת יותר מדי”.

ומה עם בעלך בתחילת המלחמה?

“בעלי היה עדיין בפטור ממילואים. הוא עובד בגורניצקי משרד עורכי דין והם שלחו את העובדים לכל מיני התנדבויות. אז הוא עזר לחקלאים, וכל הזמן שאל אותי מתי מגייסים עוד אנשים כי הוא רוצה לחזור למערך הנפגעים. שם גם אנחנו הכרנו. וככה בעצם החמ”ל גדל. הוא עדיין במילואים. זה לא הולך להיגמר בקרוב, לא נראה ככה.

“וגם אני כבר מריצה בראש איפה אני שמה את הטיי הבן שלנו לפחות ל-2-3 בשבוע כי אני התחייבתי בתחילת המלחמה לחזור עם אחרון הפצועים. ונכון, לא ציפיתי למלחמה כל כך ארוכה ועם כל כך הרבה פצועים, אני לא חושבת שמישהו ציפה לזה”.

היה איזה אירוע שאת זוכרת במיוחד מהשנה האחרונה?

“בלי להגיד שמות, הייתה חיילת שהגיעה ב-7.10 ולא זיהו אותה בכלל, ותוך כדי חופשת הלידה קיבלתי ידיעה על זה שהיא שוחררה מבית החולים. כשהיא הולכת ומדברת. וזה קרה עם הרבה חיילים. קשה לי לזכור את כל הפצועים, להגיד את האמת. אבל יש חיילים שהשם שלהם תופס אותך, אם בגלל הפציעה או משהו אחר. יש חיילים שכבר לא זיהו אותם ואמרו למשפחות להיפרד, ופתאום אתה הולך למחלקת הסיכום, אני נכנסת לחדר, והאבא אומר לי, ראית הוא חזר ללכת, ראית? הוא מדבר”.