סגן י’, בן 22 מרמת גן, משרת כקצין התקשוב של יחידת יהל״ם. היחידה המבצעית פועלת 24/7 בכל גזרות הלחימה, ונמצאת בכוננות תמידית למתן שירות ופתרון בעיות מבצעיות. בשובו ממסע שני בפולין כתב טור אישי.
אנחנו דור ה-״מה יצא לי מזה?!״
מה יצא לי אם אחתום עוד שנה?
מה יצא לי אם אשתחרר? מה יצא לי מהמקצוע הזה בלימודים? מהעבודה הזו? מה יצא לי אם אעזור לך? איך ארוויח עוד כסף בחיים?
אנחנו דור שמרים אנשים לשחקים ומפיל אנשים לתהום על ידי הרמת אגודל, דור בו אנשים קוטלים אנשים אחרים ודעות שונות, על ימין ושמאל (ומה שביניהם).
למסע ‘עדים במדים’ הזה לא יצאתי בגלל סיבה דתית ורוחנית, גם לא יצאתי כדי לגלות מי היו משפחתי, הנופלים וניצוליי השואה: את זה כבר עשיתי במסע הקודם שלי בתיכון. למסע הזה יצאתי כדי לחזור לא לקבל את המובן מאליו, ולשים בפרופורציה דברים. אני מודה, גם אני נשאבתי לאחרונה ל״מה יצא לי מזה״. ואני לא אומר שזה לא בסדר…
עם זאת, עם כל ה״מה יוצא לי מזה״ , שכחנו פרט מאוד קטן וחשוב- להיות אנשים. שכחנו, שיש לנו את הזכות להחליט איפה לגור,
מתי לקום בבוקר מה לאכול איפה לעבוד. יש לנו אפילו את הזכות לבחור מי יהיה ראש הממשלה שלנו (אפילו יותר מפעם אחת).
מתי לקום בבוקר מה לאכול איפה לעבוד. יש לנו אפילו את הזכות לבחור מי יהיה ראש הממשלה שלנו (אפילו יותר מפעם אחת).
יש לנו את הזכות להקים משפחה, להתחתן ולהביא ילדים לעולם. בקיצור- יש לנו אופציה לבחור, להחליט, ולעשות.
פעם שנייה שלי בפולין, כמעט 6 שנים אחרי, והפעם בוגר יותר. בכל יום שעבר בשבוע הזה יצאתי עם שאילתה אחרת:
איך אנחנו יכולים למדוד ולנתח אנושיות והתנהגויות במקום הכי לא אנושי שיצר וגרם טבע האדם? (ואני מדגיש, טבע האדם).
האם מישהו באמת תוהה איך זה לברוח ליער? (מה עושים משם?) משחקי החיים- כמו בניסוי בית הכלא של סטנפורד, מה שכוח עושה לבן אדם. השקט , אוי השקט! שקט וחוסר וודאות הם הדברים המפחידים ביותר שיכולים לקרות לנו.
כל השאלות הללו הובילו אותי לשתי מסקנות:
הראשונה- לכל השאלות הללו אין תשובה. השנייה- אתה חייב, אבל חייב, להיות שם. כל השאלות הללו נבעו מהגעה פיזית שלי אל המקום והבנת סדר הגודל, שום סרט, הסבר או עדות לא ישתוו למראית העין.
ומה הלאה? ממסע למעשה.
בכל שנה חדשה אומרים שכל בן אדם צריך לקחת עליו אחריות, קטנה ככל שתהיה, אבל חובתו היא ליישם זאת.
לשמור על ניצולי השואה? כמובן, אבל זה רק עניין זמני. התשובה היא מעבר לכך.
החובה שלי הנה להמשיך לספר את הסיפור, להמשיך לספר את הסיפור של משפחתי, שסבלו בגטאות, עברו ניסויים מחפירים ולא הגיוניים
על-ידי ד״ר מנגלה, ובכל זאת הצליחו לשרוד ולעלות ארצה, כדי שהם יוכלו לספר את הסיפור שלהם.
על-ידי ד״ר מנגלה, ובכל זאת הצליחו לשרוד ולעלות ארצה, כדי שהם יוכלו לספר את הסיפור שלהם.
החובה שלי היא לדחוף אנשים לטוס לפולין ולראות את הכל בעיניים.
נכון, קר, מפחיד, מדכא, אבל רק ככה אפשר (לנסות) להבין את הזוועות.
מתי עצרתם במקום העבודה שלכם, ישבתם עם עמיתכם/פקודכם , ושאלתם את השאלה הקטנה: ״מה קורה?״ – ובאמת התכוונתם לזה?
בטוח שזה רק הועיל ולא הזיק, ואולי, אבל רק אולי, גיליתם משהו עליו או עזרתם לו לרומם את המצב רוח, רק בגלל שהתעניינתם.
כי בסוף, הכי חשוב זה להיות אנשים טובים.
אז מה יצא לכם מזה?
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
