מפקד מחוז דן בפיקוד העורף, אל״ם חי רקח שיסיים את תפקידו בסוף החודש, נפגש עם ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק ועם ממלאת מקומו – סגנית ראש העיר המחזיקה את תיק הביטחון, אור לי ניב למפגש סיכום.
מפקד המחוז הודה לראש העיר ולמחזיקת תיק הביטחון על שיתוף הפעולה של העירייה והמחוז בכל תקופת מלחמת ״חרבות ברזל״, שיבח את התנהגות העירייה ותושביה בעת הזו וציין את חשיבותם של בניית המוכנות לחירום והעצמת חוסן האוכלוסייה.
מפקד מחוז דן אלוף-משנה חי רקח, אמר:
״אנו עדיין נמצאים במלחמה ובמסגרתה נדרשים להתמודד עם אתגרים משותפים. אני מעריך את העבודה הרבה, המקצועיות ושיתוף הפעולה עם עיריית גבעתיים בהובלת ראש העיר רן קוניק. לעירייה יש חלק בלתי נפרד מההצלחה של מחוז דן במאמצו להצלת חיים. במהלך המלחמה חשיבות הקשר המקצועי והאישי בין המחוז לגורמי ההנהגה בעירייה באה לידי ביטוי באופן ניכר. אני בטוח שהקשר המשמעותי שנבנה יהווה בסיס איתן להמשך ויראה אפקטיביות גם בתרחישי חירום עתידיים״.
ראש עיריית גבעתיים, רן קוניק, אמר:
“אל”ם חי רקח מלווה את עיריית גבעתיים מזה כמה שנים, בהן חלק מתקופה הקורונה וכמובן מלחמת ‘חרבות ברזל’, מעבר ליחסי האנוש המצויינים בהם ניחן, חי הוא איש מקצוע מן המעלה הראשונה אשר תרם להידוק שיתוף הפעולה בין מחוז דן בפיקוד העורף לבין עיריית גבעתיים. אני רוצה להודות לחי על תמיכתו ותרומתו לביטחונם של תושבי גבעתיים בימי חירום ובשגרה ולאחל לו הצלחה רבה בהמשך דרכו”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
ב-7 באוקטובר ובחודשים שלאחריו, התצפיתניות בצה”ל הפכו להיות סמל לכאלה שרואות ומפנימות בזמן שאף אחד אחר לא מקשיב. אם לשפוט את הראיון שניהלנו עם סגן נטע משה מרמת גן, אנחנו יודעים להגיד עד כמה התפקיד הזה משמעותי וקריטי לביטחון האישי של כל אחד מאיתנו.
כמו רבות וטובות אחריה ולפניה, גם משה מעידה על עצמה שלא לגמרי התלהבה להצטרף לתפקיד התובעני הזה. מנגד, כששומעים אותה היום, במיוחד לאחר אירועי מלחמת חרבות ברזל. אי אפשר שלא לשים לב למשמעות הגדולה שהיא רואה בתפקידה.
“זה נכון שזה תפקיד מרתיע, אבל אין זכות גדולה מזאת. להגן למדינה שלנו בעיניים. זה הכי קרוב לשטח, זה הכי קרוב ללוחמים ובסוף הלוחם בשטח יודע שיש מאחוריו מישהי ששומרת עליו ומגינה עליו מכל משמר”, משה מסבירה.
איפה גדלת?
“אני מרמת גן, למדתי בבית ספר המנחיל ולאחר מכן בתיכון אהל שם. מעבר, לזה הייתי גם בצופים. מאוד אהבתי את הצופים. בין השאר הדרכתי ילדים עם צרכים מיוחדים והייתי רשג”דית ומרכזת”.
הרבה חיילים שדיברתי איתם על הצופים חוזרים לנקודה הזו, איך את מסבירה את זה?
“זה נכון. הצופים מאוד עיצבו אותי והם חלק גדול ממי שאני היום. מהכלים, מהערכים, מהחברים שלי, מהכל”.
פעילות צה”ל באיו”ש. “שומרים על הגב של הלוחמים” | צילום: דובר צה”ל
מה זה אומר להיות תצפינית ב-2024 שלאחר ה-7 באוקטובר?
“אני מאוד גאה בזה. זה הדבר הראשון שאני אומרת לכל מי ששואל אותי. שאני תצפיתנית. ומאז ה-7 באוקטובר זה באמת קיבל משמעות אחרת.
“להיות תצפיתנית זה להכיר גזרה מסוימת, בין אם בצפון או בדרום. בתפקיד שלנו באיו”ש המטרה היא למנוע חדירה ליישובים, למנוע טרור עממי, זריקות אבנים, מטענים, אנשים חשודים, פיגועים וחדירות. זה מרכז העשייה”.
הכרת את התציפתניות ממוצב נחל עוז שנשבו ונהרגו ב-7 באוקטובר?
“הכרתי אבל לא ברמה האישית. אבל כן חשוב לי לציין ולזכור את 14 התצפיתניות אשר חירפו את נפשם בשבת השחורה יהי זכרן ברוך.
“אציין את שמותיהן של החטופות לירי אלבג, קרינה ארייב, אגם ברגר, דניאלה גלבוע ונעמה לוי אשר נמצאות בשבי והן מלוות אותנו יום יום. כולן אחיותינו, חברותינו, ואנו מייחלות לרגע אשר יחזרו להתאחד פה איתנו”.
באיזה רמה האירועים האלה משפיעים עלייך ועל התצפיתניות שלך?
“החיילות שלי מאוד מוטרדות מזה. זה כן משהו שמעסיק אותי מבחינה פיקודית בחמ”ל. אחרי ה-7.10 כולנו יודעים שזה יכול לקרות וזה לא מנותק מהמציאות, שום דבר לא מנותק בעיניי מהמציאות”.
“אנחנו שם ומתרגלים ועושים כל דבר שאנחנו יכולות כדי שהדבר הזה לא יקרה. אם זה להגיד לאויב בדרך כזו או אחרת ‘לפה אתה לא מתקרב’. אנחנו מבינות שאנחנו חלק גדול מזה. הידיעה הזו משמעותית יותר מהכל, אם אני אדע שאני הגנתי על המדינה הזו, זה לא מפחיד אותי כי זו העבודה שלי”
מה תגידי למישהי לפני גיוס שמתלבטת אם להיכנס לתפקיד התצפיתנית?
“אני אגיד לה משהו מאוד פשוט. כולנו היינו במקום הזה שלא רצינו את התפקיד הזה שהוא מרתיע ומלא בסטיגמות. אבל ברגע שאת נהיית תצפיתני, כל הסטיגמות האלה נעלמות, והחברות פה הופכות להיות החברות שלך לחיים.
“העמדה שלה והתא הגזרתי שהיא שומרת עליו זה הופך להיות חלק ממנה, ברמה שהיא מרגישה אותה כמו בהרגשת בטן.
“מעבר לזה, אני שמחה בשבילה שיש לה את ההזדמנות להשפיע ולתת מעצמה באחד התפקידים הכי משמעותיים שיש לבנות בצה”ל. בסופו של דבר גם אני הייתי במקום שלה וכבר בהכשרה התאהבתי בתפקיד הזה. אחרי קצת זמן מבינים את המשמעות ורוצים להיות חלק מהדבר הגדול הזה”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
שטיין, המשרת בתור צ’יף דבורה בפלגה 916, עלה לגבעתיים בגיל 9, חזר לביירון ביי באוסטרליה בגיל 12 ועלה שוב בגיל 15. בפברואר 2022 התגייס בעקבות אחיו הגדול שאף הוא שירת בחיל הים.
היי יואב, איך בכלל הגעתם לגבעתיים?
“אחרי כמה פעמים שעלינו וחזרנו לאוסטרליה, האח הגדול שלי התגייס הוא הגיע לתפקיד לוחם ימי. והוא פירט לי על החוויות התפקיד, גם ראיתי כמה זה עשה לטוב וכמה זה משמעותי, אז הגעתי לפה בעקבותיו”.
אבל רגע הוא כבר לא בארץ.
“כן, אחרי שהוא השתחרר והוא ושאר המשפחה שלי טסו בחזרה, אני בדיוק התגייסתי”.
למה הם חזרו לאוסטרליה?
“בעיקר בגלל משפחה. הסבא וסבתא כבר מבוגרים, הם חזרו כדי להיות איתם, אז אני נשארתי כאן חייל בודד בארץ.
ואיך התחיל השירות שלך?
“התחלתי לוחם ימי, בתור מכונאי בדבורה, אז יצאתי לקורס פיקוד מקצועי ועכשיו אני מפקד על המכונאים”.
איך היום יום שלך נראה?
“באופן רגיל, זה תפקיד של ביטחון שוטף. אנחנו יוצאים לים בגבולות הימיים ושומרים על האזרחים ועל המדינה, 24/7 על הגבול”.
יואב שטיין. תפקיד מאתגר במיוחד | צילום: באדיבות דוברות צה”ל
עכשיו מה לעשות? נפלת על משמרת לא הכי פשוטה מבחינת המדינה שלנו. אתה היית בשביעי באוקטובר?
“האמת שבשביעי באוקטובר בדיוק הייתי בקורס 60. אבל הצוות של התניה שלי היו בים והם פעלו יפה מאוד”.
כן, ומה קרה מאז בעצם מבחינת השירות שלך?
“לפני המלחמה זה היה פשוט בביטחון שוטף ומאז קצת השתנה. עדיין אנחנו עושים ביטחון שוטף, אבל יחד גם עושים המון שיתוף פעולה עם כוחות חי”ר ביבשה וגם עם חיל האוויר. הרבה הכוונות וגם נותנים סיוע אש מהים. אני יכול להגיד שבמקרים קיצוניים יש תקלות בספינה, אבל אנחנו יודעים לטפל בהן”.
תגיד. מה יקרה איתך בסוף השירות. אתה מתכוון לחזור לאוסטרליה?
“לא, אני עדיין חושב על זה אני בטוח יחזור שם לאיזה שהוא תקופה להיות עם המשפחה, אבל אני בטח אתגעגע לארץ ואחזור חזרה”.
איך זה באמת לגדול בחול? עם המטען של להיות ישראלי באיזשהו מקום.
“האמת שבאיזור שלי היו לא מעט יהודים. שמה זה הרבה שקט ושלווה. אני אוהב את טבע שם. אני מאוד שמח שההורים שלי עשו את זה שגדלתי שמה ועברתי לפה”.
אתה אומר יש יש יתרון בלחיות באוסטרליה.
“תמיד שואלים אותי מה עדיף. מה יותר טוב. כל פעם אני עונה שיש יתרונות וחסרונות בכל מקום. יש דברים שאני אוהב יותר כאן ויש אוהב יותר שם. בארץ אני מאוד אוהב את ההתנהלות ואת המשפחתיות”.
ואיך הגעת לגבעתיים?
“אמא שלי ישראלית. היא גדלה כאן בגבעתיים, אז בגלל זה עברנו לפה. אני מאוד אוהב את זה ששקט ורגוע ומצד שני גם קרוב לתל אביב”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
השבוע (יום ב’) התקיים טקס מצטייני יום העצמאות של מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, אל״מ חיים כהן. בין כלל המצטיינים נבחר רס״ן (מיל) אור ווזנה המשרת קצין משא”ן (משאבי אנוש) ב’ בחטיבה הצפונית של עזה.
רס״ן (מיל’) אור ווזנה בן 34 מרמת גן, נשוי ואב לשניים. באזרחות ווזנה עובד כעורך דין ובתפקידו הצבאי הוא קצין המשא״ן ב׳ של החטיבה הצפונית מזה כ-6 שנים.
ווזנה התגייס במרץ 2008 כלוחם בגדוד דוכיפת בחטיבת כפיר. לאחר שירד לו פרופיל רפואי הוא החליט לצאת לקורס קצינים ושובץ כקצין קישור באוגדת עזה של גדוד 5033, גדוד מילואים של החטיבה הצפונית. בנוסף, במסגרת שירותו הסדיר הוא הקים את פלוגת המילואים של הגדס״ר הבדואי.
ב-7 באוקטובר ווזנה היה בביתו, כמו כולם הוא התעורר לקול האזעקות. זמן קצר לאחר שהתעורר הוא קיבל שיחה מקצינת המשא״ן של החטיבה שגייסה אותו למילואים.
באותה התקופה הוא היה עם שבר ברגל אך זה לא הפריע לו, הוא התארגן ונסע למחנה פלוגות, שם הוא פתח את חמ״ל המשא״ן בחירום ביחד עם קצינת המשא״ן.
“החובה שלנו היא להגיע למילואים בכל עת שיצטרכו אותנו”
בשלוש השבועות הראשונים ווזנה הוביל וריכז את פצועי וחללי החטיבה. בנוסף, החמ״ל אותו ניהל היה אחראי על תפעולם השוטף של גדודי המילואים של החטיבה ושל היחידות המתחלפות בגזרה בכל הקשור לפרט רווחה וחינוך. בסך הכל הוא שהה במילואים כ-4 וחצי חודשים.
ווזנה מספר שאירוע שזכור לו במיוחד הוא העיסוק בריכוז וטיפול של החפצים של חללי החטיבה – לפני ההעברה שלהם למשפחות. אור מציין שזה אירוע מאוד רגיש, כל חפץ, גם אם הוא נראה הנורמטיבי ביותר, הופך לבעל חשיבות מרובה.
על קבלת הצטיינות רס”ן (במיל’) ווזנה אומר:
״המעמד של הצטיינות הוא לא רק זכות אלא הוא גם מעמד מחייב כי מכאן החובה שלנו להמשיך להגיע למילואים בכל עת שיצטרכו אותנו, ולעשות את המיטב יחד עם כלל החיילים כדי שגם בחטיבה עצמה תהיה מצטיינת״.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
אביזמר המשרת כמ”מ בחטיבת החילוץ, התנדב 5 שנים בכבאות והצלה, היה בצופי ים, ומנגן בכינור.
ב-7.10 הוא נלחם בחירוף נפש בבסיס זיקים והציל חיי חיילים.
סמל מ’. לוחמת במערך הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר | צילום: באדיבות דובר צה”ל
בגבעתיים נבחרו סמ״ר יואב שטיין וסגן הגר פיקל גבע. שטיין משרת בתור צ’יף דבורה בפלגה 916. שטיין הוא חייל בודד מאוסטרליה, אוהב כדורגל, כדורסל וגלישה. הוא עלה לארץ בגיל 9, חזר לשם לשם בגיל 12 ועלה שוב בגיל 15 בעקבות אחיו הגדול.
סמ״ר יואב שטיין. כל הדרך מאוסטרליה | צילום: באדיבות דובר צה”ל
הגר פיקל גבע הינה רופאת הגדוד 101 של הצנחנים. היא שירתה במשך 111 בתוך עזה כשהיא מסכנת את חייה ומתפעלת את המערך הרפואי הגדודי האחראי על הצלת חיי אדם (לחצו כאן לראיון נרחב איתה).
סגן דר הגר פיקל. שירתה 111 יום בעזה | צילום: באדיבות דובר צה”ל
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
ב-7 באוקטובר, בן הזוג של ד”ר סגן הגר פיקל גבע (28) מגבעתיים, קצינת הרפואה הגדודית של גדוד 101 של הצנחנים, העיר אותה משנה ואמר לה שיש אזעקות. היא אמרה לו שיסגור את החלון כי הרוח בטח שורקת.
את רוב המפגשים הבאים ביניהם הם יעשו על מדים, הוא שהיה בעברו בגדוד ה-101 ועכשיו בשייטת 3, והיא כמי שאחראית על שלומם של טובי הלוחמים בצנחנים, בעזה.
“הוא בא לבקר אותי בגדוד, אני באתי לבקר אותו פעמיים. פסטורליה בחאן אונס מה שנקרא. עם ריח הביוב, היה להיט”, היא מספרת בצחוק.
קשה שלא להתרשם מפיקל. רק בת 28 עם ניסיון חיים שמספיק לכמה גלגולים ויכולת לגולל סיפור כמעט בלתי אפשרי בקלילות משוועת. 111 יום הייתה פיקל בעזה, הצילה חיים והייתה אמונה על כוחות שהצילו חיים, כוחות רפואה ששמרו על מרחק מינימלי מהלוחמים.
אולי זה הרקע המשפחתי. אביה של פיקל, במקור מפרדס חנה ומחיפה, הוא נווט קרב, אחיה גם הוא היה רופא בשייטת 3, ואחותה קצינה ביחידת קשרי החוץ. אולי הרקע הזה הוא הפתרון לחידה הזו של מאיפה שואבים את תעצומות הנפש. לא בדיוק משפחה שגרתית.
סגן דר הגר פיקל. שירתה 111 יום בעזה | צילום: באדיבות דובר צה”ל
הגר, את יכולה לספר לי קצת על החודשים האחרונים.
“אני רופאה. עד לפני מספר שבועות הרופאה של גידוד 101 לצנחנים. ובתור הרופאה של הגדוד גם בשגרה וגם בחירום. וכשהם נכנסו ללחימה, אז כמובן שנכנסתי איתם. אנחנו לא מעט נשים שעשו את זה ואני אגיד שבעניין הזה אנחנו לא שונות מגברים. זאת אומרת, גם גברים עשו בדיוק אותו הדבר. בסוף זה החיילים שלנו ואין סיכוי שהם ילחמו בלי שאני אהיה שם איתם”.
מה קרה אחרי ה-7 באוקטובר?
“כל הגדוד הוקפץ. הבסיס שלנו בצפון הבקעה עלינו לשם ירדנו עם מסוקים לעוטף. הגדוד שלי תפס 2 ישובים בעוטף והגן על מפלסים וניר-עם. ונלחמנו שם במשך כמעט שבועיים. ומיד אחר כך התארגנו מן הסתם לכניסה לעזה.
“נכנסנו לעזה פעם ראשונה בתחילת נובמבר. יצאנו בסוף פברואר מהלחימה, למעט כמה הפוגות קצרות בדרך. זהו בגדול”.
לוחמי ה-101 במהלך הלחימה בעזה | צילום: באדיבות דובר צה”ל
זכור לך מקרה ספציפי? אני משער שהצלת לא מעט חיים בחצי השנה האחרונה.
“לדבר על טיפולים והפרטיות של מי שנפגע, אבל לצערי היו לנו הרבה אירועים שעבדנו כמערך הרפואה של הגדוד וגם בשיתוף פעולה של הגדוד השונים בחטיבה.
“אני מאוד מאוד גאה בצוות שלי, הם עשו פשוט עבודה מצוינת. בטיפול בפצועים ובמתן תחושת ביטחון שהוא מאוד חשוב ללוחמים שהם לא צוות רפואי, כדי שהם יהיו מסוגלים להילחם בתחושה מלאה שיש מי שיתפוס אותם אם יקרה משהו חס וחלילה. אבל אני לא יכולה לדבר על אירועים ספציפיים פשוט כי זה פרטיות של מי שנפצע”.
יש פה, מזכירים הרבה את העובדה שיש פה איזה סוג של שיא עולם שנשבר ביכולת של צהל. בעצם לחתוך את זמני הפינוי ולאפשר להציל הרבה יותר חיים. את יכולה לדבר על זה קצת? איך זה נראה בשטח?
“אני לא מכירה את המספרים המדויקים, אבל אפשר למצוא אותם, זה פורסם. זה באמת ביחס גם למה שאנחנו מכירים מצבאות זרים, וגם ביחס למלחמות עבר אצלנו – הפינויים הם משמעותית יותר מהירים, זאת אומרת, אנחנו מצליחים להביא את הביצוע מרגע הפציעה ועד בית החולים הרבה יותר מהר, וגם ברמת הטיפול בשטח יש שיפור משמעותי לעומת מה שהכרנו.
“במקרים הקודמים מדברים היום לא מעט על התוספת של דם בשטח וזה באמת מאוד משמעותי. אנחנו נעזרנו בזה כמה פעמים בפצועים שקיבלו דם בתוך הרצועה עוד לפני שהם הועברו לשטח הארץ, וזה חד משמעית, מציל חיים. זה מאוד שיפר את הטיפול שלנו”.
איך זה בא לידי ביטוי ברמת החייל?
“אנחנו מחלקים את הטיפול למה שלוחמים עושים בעצמם. מה שאנחנו עושים כצוות רפואי ומה שניתן לתת בדרגים המתקדמים יותר, עם הצוות החטיבתי ובמסוק עם 669. ואני חושבת שבכל הדרגים הטיפול שלנו השתפר ביחס לעבר, וזה מרמת הלוחם שיודע לעצור דימום הכי מהר שיש.
“בטח ברמה שלנו כתאג”ד שיודע לתת טיפול קצת יותר מתקדמים. וגם ברמת הדרגים המתקדמים יותר במתן דם ובפינוי מהיר. אני חושבת שנפל האסימון שזה מה שמציל חיים ואנחנו ממש ראינו את זה עובד”.
“עוד אלמנט שאני חושבת שהוא אחד הדברים המשמעותיים זה כמה אנחנו קרובים ללוחמים. אין פלוגה שאין איתה, רופא או פרמדיק או רופאה פרמדיקית. הקירבה הזו מאפשרת לנו להגיע מהר מאוד לאירועים”.
זה גם מסכן אתכם.
“כן, אבל זו העבודה שלנו”.
מתי סיימת בעצם את המסלול של הרפואה ועברת לצבא?
“אני סיימתי את לימודי הרפואה שלי באוניברסיטה העברית ביולי 21′ וחזרתי לשירות באוגוסט 22′. ואני בגדוד מינואר 23′”.
אנחנו נחזור עכשיו לאוקטובר 20′, בתור סטודנטית עתודה לרפואה, את חשבת שככה יראה השירות שלך? חשבת שתגיעי למקומות האלה?
“שאלה טובה, אני לא חושבת. ברמת האמירה אמרו לנו כל הזמן שתהיה מלחמה, אבל אני לא חושבת שמי שאמר לנו את זה חשב שזאת תהיה המלחמה.
“אני לפחות לא הצלחתי לדמיין שזו תהיה הלחימה שזה תהיה המשמעות של זה של להיכנס לרצועה ולא לצאת שבועות רבים.
“לטוב ולרע, לא התנאים, לא הקושי, לא החיבור עם הלוחמים, לא האחווה שלה ביחד. לא כמה שאתה מחזיק אחד את השני. אני חושבת שלי לא היו את הכלים לדמיין בכלל בשלב הזה, ואני חושבת שאחד האתגרים שלנו כמפקדים היום זה להבין איך אנחנו משמרים את ההבנה הזו. מתוך אתה יודע גם הרצון המוכנות, אבל גם הכנה נטו של הפקודים שלנו לאתגרים האלו בעתיד”.
לוחמים מתפללים על רקע עזה. הקרבה ללוחמים הצילה חיים | צילום: באדיבות דובר צה”ל
איך הורים של בת 28 מתמודדים עם הסיטואציה הזו. בטח כשהם אומרים ‘הילדה בעזה, והיא ילדה מבחינתנו’.
“אני רק בת 28. אז באמת ילדה. אני גם הילדה הקטנה בבית, אבל? אני חושבת שכולם ילדים. מה שמוזר בצבא שלנו, צבא של ילדים גדולים, אבל ילדים”.
בגיל 28 אחרי מה שאת ראית. אני משער שאת כבר לא יכול לקבל את ההכרה כילדה. את אוטומטית הופכת להיות הבן אדם הכי חזק בעולם.
“ההורים שלי אומרים שבשבילם אני תמיד ילדה. רק שתדע. הם מאוד תומכים וגם מאוד גאים. הם יודעים שעבורי זה מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו”.
“אני גם אגיד שאני לא היחידה שהתגייסה במשפחה שלי. בן הזוג שלי, שהם אנחנו חוגגים אגב, 3 שנות נשואים. אז הוא גם היה במילואים כל הזמן הזה.
“לכולם בבית היה מאוד ברור שעם כל הקושי זה מה שצריך לעשות עכשיו. וקיבלתי את כל התמיכה. ואני מרגישה שהתמיכה לא מתחילה מה-7 באוקטובר, התמיכה היא לגדל אותנו עם הידיעה שאנחנו צריכים לעשות את מה שצריך לעשות”.
מה צריך לעשות, מה זה אומר? המשמעות הזו של להילחם בשביל ישראל?
“אני לא בטוחה שהשאלה צריכה להיות מה שצריך לעשות כדי להילחם בשביל ישראל. זה יש לי אפשרות לעשות משהו שהוא משמעותי עבור הלוחמים שלי ועבור עצמי זה משהו משמעותי”.
“ביום-יום להיות איתם, בפעילויות ומעצרים ולדאוג לשגרה שלהם, ובחירום להיות איתם ברצועה. אלו שני הצדדים של אותו מטבע. אם אני הרופאה שלהם, אז אני הרופאה שלהם כל הזמן. לא רק כשאני במרפאה”.
אנחנו מתקרבים ליום הזיכרון ואני משער שהכרת לא מעט אנשים שהם רלוונטיים ליום הזה. איך את מרגישה לגבי זה?
“אני חושבת שהשנה יותר מתמיד אני מבינה למה זה יום של רגשות מעורבים. דברים מקבלים משמעות אחרת, ונצבעים בצבעים קצת אחרים. יהיה לי עוד מורכב, אני חושבת שגם יהיה יום עצמאות מאוד מורכב”.
“יש משפט שבכל שנה אחרת הייתי אומרת אותו ונשמע ממש סטנדרטי, אבל השנה אני מרגישה אותו אחרת”.
“בניגודיות שבין לחשוב על מה שקרה בחודשים האחרונים. ולהתאבל. ולהתגעגע למי שלא פה יותר, לבין ההבנה של למה אנחנו פה ומה זה אומר שאנחנו פה ומה המשמעות שלנו בשטח, או מה המשמעות של זה שאנחנו ברצועה עבור מי שנמצא בגבעתיים וברמת גן ונשאר בבית שלו”.
“איכשהו, בניגודיות הזו, אנחנו חיים, ואני חושבת שעד עכשיו שמעתי את ההורים שלי ואת הדור שלהם ואת הדור שמעליהם מדברים על זה, והשנה אני מרגישה את זה”.
מה המשמעות של נשים כלוחמות? את יודעת, היה יותר מדיבור על זה שבכלל לא אמורות להיות שם.
“על כל אישה ולכל גבר לפחות בארץ, חובה לשאול את עצמה או את עצמו. איפה המקום שלנו לתת יד הפעם? ואם המקום שלך בתור אישה הוא לתת יד בתור לוחמת, זה מה שאת צריכה לעשות. ואם לא, זה גם בסדר.
“אבל אני חושבת שאנחנו בשלב היום שבו המין והמגדר שלי לא צריכים להגדיר את איפה אני תורמת. אגב, זה נכון גם לצד השני”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
אם הייתם שואלים ב-2022 את מ’ כשהייתה תיכוניסטית בתיכון אהל שם בעיר ומדריכה בצופים ברמת גן, איפה היא רואה את עצמה בעוד שנתיים, ספק גדול אם הייתה מתארת את התפקיד המסווג אליו הגיעה, ובו היא נבחרה כמצטיינת הנשיא ביום העצמאות ה-76 של המדינה.
בכלל הדור שהתגייס בשנתיים האחרונות, לא היה יכול לתאר שדווקא במשמרת שלו, הביטחון של מדינת ישראל יועמד למבחן בעוצמה כזו. והדור הזה שהיא נמנית אליו, נאלץ להתמודד עם אתגרים שהקודמים לו, טרם פגשו.
מ’, מה את בדיוק עושה שם ומה המשמעויות של זה בחצי השנה האחרונה?
“אני לא יכולה לספר בדיוק. אני רק יכולה להגיד שזה מסווג, תחום האלקטרוניקה וחיל האוויר. בחצי השנה האחרונה יש הרבה עבודה. כל החברים ביחידה ממש עסוקים, אבל לצערי אני לא יכולה ממש לפרט במה”.
איך זה נראה ביומיום?
“רוב העבודה היא בשטח. במשמרות מסביב לשעון לילה ויום. בכל מקום ובזמן שצריך. כל אחד אצלנו עושה כמה תפקידים, ואנחנו מתייעצים הרבה בינינו כדי להשתפר”.
מה בדיוק נדרש בסוג התפקיד הזה?
“בעיקר מחפשים אנשים שיש להם יכולות למידה מהירה והסתגלות מהירה. זה שירות שמשתנה מעכשיו לעכשיו, כאילו מחר יכולים לשנות לי מקום. מחר יכולים להגיד שאני צריכה לסגור 21, או שאני אצא הביתה מחר. יש לנו הרבה אי וודאות. אז בעיקר מחפשים אנשים כאלה שיכולים להתמודד עם הדברים האלה.
“האנשים פה כולם חכמים וכולם שואפים גבוה”.
סמל מ’. חלק ממערך הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר | צילום: באדיבות דובר צה”ל
זה קשור למה שלומדים בתיכון?
“לא ממש. אני למדתי פיזיקה ומדעי המחשב אבל לא בהכרח. יש פה גם אנשים שלמדו בגרויות אחרות לגמרי, גם הומניות”.
בהתחשב בכך שנבחרת כמצטיינת ובחצי השנה האחרונה, אני משער שזו הייתה תקופה מאוד משמעותית. את חשבת שיהיה לך כל כך הרבה השפעה?
“האמת שבכלל לא. עשיתי את העבודה ביומיום כי היה צריך אז עשיתי. ניסיתי לעשות כמה שיותר משמרות ולעזור לחברים, נשארתי בבסיס כמה שצריך. זה נורא מובן מאליו אצלנו. אנחנו יחידה קטנה, אז כולם בשביל כולם. אין כזה דבר לא לעשות”.
עד כמה השירות השתנה מאז ה-7 באוקטובר?
“מאוד. לצערי לא יכולה לפרט במה. אבל כל מה שהתכוננו אליו, או התגשם, או שלא ראינו את הדברים האלה בכלל.
איך המשפחה מתמודדת עם העובדה שהם לא יודעים מתי בכלל תחזרי הביתה.
“בהתחלה כשהייתי חוזרת, ההורים שלי עוד שאלו אותי איך היה, ובאיזה שעה בראשון אני חוזרת לבסיס. אני אמרתי להם שאני בכלל לא יודעת מתי אני חוזרת, ואם זה בראשון. אז עם הזמן הם התרגלו פשוט לא לשאול.
“והם מבינים את הסיטואציה, הם מבינים שיכול להיות שבאמצע הארוחה, אני צריכה לקום וללכת, ויכול להיות שכן אשאר כל החג.
“הם מאוד מכילים ומאוד מבינים, מאוד גאים. כבר קרה פעמים שהוקפצתי לבסיס, והם ישר שאלו ‘טוב, מתי יוצאים'”.
איך באמת התחושה שאת לא יכולה לספר מה עובר עלייך?
“בהתחלה זה היה קצת מבאס. כי רציתי לספר לחברים שלי בבית איך אני מרגישה, כי זה המקום הנוח. הבית. אתה רוצה שישמעו, אתה רוצה להגיד, אבל בדרך כלל אין את האופציה הזו בכלל.
“אני כל הזמן חושבת על מה שאני אומרת פעמיים. ובתוך השירות, כשמוצאים את המקום בתוך היחידה עם חברים – אז אין יותר צורך להוציא החוצה. בסופו של דבר החברים ביחידה מדהימים אחד אחד”.
הנעורים ברמת גן הכינו אותך לצבא?
“לפחות ממה שאני חוויתי, לימדו אותנו המון מור”קים (סיפורי מורשת קרב), דיברו איתנו המון על שירות משמעותי ומה נעשה בצבא. לי זה היה ברור שאני חייבת להיות במקום שאני ארגיש שאני נותנת ותורמת בו.
“לפעמים זה קשה, לפעמים שוכחים את הלמה. אבל יש משפט שאומר שלמי שיש את הלמה, תמיד הוא יימצא את האיך.
“וכל פעם שאני מחפשת את הלמה זה מחזיר אותי לילדות, לאיך שגדלתי ולסביבה. בבית ספר ובצופים, תמיד דחפו אותנו לתת כמה שאנחנו יכולים. בקיצור, תלכו לצופים, ותקשיבו בצופים”.
יש איזה מסר שהיית רוצה להעביר?
“כן, אני חושבת שזה נוגע לכל צה”ל. בלי קשר לשירות. פשוט צריך לתת את ה-100 אחוז, ולא להתייאש כי זה הזמן שלנו לתת ולעשות. כשעושים את זה בחיוך, אז מגיעים להישגים. וזה משהו שאני מאמינה בו”.
יש משהו שחשוב להגיד, שהדור שלכם באמת קיבל את כל הקושי. איך מרגישים בתור אחת שנמנית על הדור הזה?
“אני לא יכולתי לחשוב על הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, כי בסוף מישהו היה צריך לעשות את זה, ואני שמחה שזה היה במשמרת שלי. לא הייתי יכולה להסתכל על זה מהצד. זו התחושה אצל כולנו. כולנו שמחים שיכולים לעשות יותר עכשיו”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
עשרות פצועי מלחמת חרבות ברזל המטופלים בבית החולים השיקומי בתל השומר, עמדו היום זכר לחבריהם וחברותיהן, ולזכר חללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה לדורותינו.
מאז תחילת המלחמה טופלו כ-500 לוחמי ולוחמות צה”ל בבית החולים השיקומי בשיבא. כיום, מאושפזים בו 100 מהם.
אי אפשר שלא להצדיע לאנשים האלו. אי אפשר להודות להם מספיק, שכן בזכותם ובזכות חבריהם שנפלו, אנחנו יכולים להמשיך לחיות כאן את חיינו.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
אירועי יום העצמאות בגבעתיים השנה יצויינו במתכונת סמלית בהתאם לאירועי השעה.
האירוע המרכזי של ערב יום העצמאות צומצם משמעותית ועבר מכיכר ווהלין לפארק גבעתיים. במהלך הערב (יום שני, ה-13.5) יתקיימו מופעים של הזמר קובי אפללו, מופע לילדים של משה דץ והכבשה שושנה, וכן מופעים של להקות “נעורי גבעתיים” ולהקות המחול הייצוגיות. הכניסה למתחם הפארק החל משעה 19:30. ההופעות יחלו בשעה 20:30.
ביום העצמאות (יום שלישי, 14.5), הרשות הארצית לכיבוי והצלה תקיים פעילות חווייתית לילדים ומשפחות עם לוחמי האש בתחנת הכיבוי ברחוב המעיין 38 בין השעות 10:00-14:00.
במוצאי עצמאות (יום שלישי, 14.5) תתקיים בשעה 20:00 הרקדה בהנחיית פנינה קליין במתחם הגלגיליות ליד גן רבקה. הכניסה לאירועים חופשית.
מתכונתם של אירועי יום העצמאות השתנתה מהותית השנה. האירוע המרכזי עבר כאמור לפארק גבעתיים, אירוע שירה בציבור שהתקיים בעבר בבית ראשונים בוטל וגם הטנקים והמשוריינים שהוצבו בעבר בפארק לא יתארחו השנה בגבעתיים.
ראש עיריית גבעתיים רן קוניק אמר:
“אנחנו מציינים השנה את הטקסים הלאומיים הממלכתיים בכאב עצום. לא מעט משפחות הצטרפו לצערנו למשפחת השכול ובמקביל, 133 ישראלים עדיין חטופים בידי חמאס.
“במצב כזה, חייבים לציין את הימים הממלכתיים אבל בצורה שונה, לכן החלטנו השנה להעביר את האירוע המרכזי של ערב יום הזיכרון לפארק גבעתיים ובכך לאפשר לכמה שיותר תושבים לחלוק כבוד לחללים. בנוסף, החלטנו לצמצם משמעותית את אירוע ערב יום העצמאות מתוך הבנה שהחגיגות המסורתיות אינן תואמות להלך הרוח הלאומי.
“אני שב ומבקש מתושבי העיר ומאזרחי המדינה כולה לנהוג ברגישות בימים אלה ולגלות סולידריות עם המשפחות השכולות ועם משפחות החטופים. כולי תקווה שנדע ימים שקטים וטובים יותר ושכל בנינו ובנותינו ישובו לגבולם”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
העצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תתקיים ביום ראשון ה-12.5 בפארק גבעתיים. בניגוד לשנים קודמות בהן התקיימה העצרת בגן הזיכרון, השנה, על רקע מלחמת “חרבות ברזל” הוחלט לקיים את העצרת בפארק גבעתיים, מתוך רצון לאפשר למספר רב של תושבים להגיע ולהתייחד עם זיכרון החללים. העצרת תתקיים במעמד ראש העירייה רן קוניק ובהשתתפות רב העיר פנחס אדרי ונציגי המשפחות השכולות. האירוע ילווה בקטעי שירה של הזמרת נועם קליינשטיין ושל להקת “נעורי גבעתיים”, לצד קטעי קריאה של משה בקר. הכניסה חופשית, החל מהשעה 18:30. הטקס ילווה בתמלול שפת הסימנים וכתוביות ויועבר בשידור חי בפייסבוק של עיריית גבעתיים.
בית יד לבנים יהיה פתוח להתייחדות בערב יום הזיכרון ה-12.5 בין השעות 17:30 – 22:00.
במהלך ערב יום הזיכרון יפתח מתחם ‘נוער זוכר’ ב- BASE שברחוב רביבים 1. המתחם יכלול קיר פתקים לחטופים, קיר גרפיטי והכנת צמידים צהובים.
ביום הזיכרון (13.5) יתקיים טקס זיכרון באתר ההנצחה הגושי תל השומר בשעה 07:30. לאחר מכן, בשעה 10:00 יתקיים טקס אזכרה והתייחדות עם חללי המחתרות בבית העלמין נחלת יצחק. בשעה 11:00, לאחר הצפירה, יתקיימו טקסים בבתי העלמין הצבאיים ובמוסדות החינוך בעיר.
חלוקת נרות זיכרון
לקראת יום הזיכרון ולראשונה בגבעתיים, תתקיים במרכזים הקהילתיים חלוקת נרות לזכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תושבי העיר. ניתן להגיע למרכזים הקהילתיים בית ראשונים, שדה בוקר, שז”ר ומרכז השחר בין התאריכים 7.5–9.5 בין השעות 19:00-9:00. בנוסף, ערכות הכוללות נר זיכרון, אבן וטוש ודגל ישראל יחולקו בין התאריכים 13.5-9.5 בטרקלין מרכז הצעירים במגדל השחר.
ראש עיריית גבעתיים רן קוניק: “אנחנו מציינים השנה את הטקסים הממלכתיים בכאב עצום. לא מעט משפחות הצטרפו לצערנו למשפחת השכול ובמקביל, 132 ישראלים עדיין חטופים בידי חמאס. במצב כזה, חייבים לציין את הימים הממלכתיים אבל בצורה שונה. בנוסף להתאמות המתבקשות באירועים העירוניים, החלטנו לתלות השנה ברחבי העיר גם דגלים צהובים כאות הזדהות עם משפחות החטופים ובתקווה גדולה שנדע ימים שקטים וטובים יותר ושכל בנינו ובנותינו ישובו לגבולם”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
