סטורי קורונה: געגועים לנתב”ג

אני יעל בר-אל ואני מכורה לטיסות (זה החלק שבו אתם אמורים להגיד לי “אוהבים אותך יעל”).

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אני מודה שיותר מכל דבר אחר בקורונה שנפלה עלינו מטריד אותי שאני לא יכולה ליהנות מהמקום הכי אופטימי במדינת ישראל: נתב”ג. המקום שבו יש ריח של הרפתקה באוויר ובכל שעה שתגיע – במיוחד בשעות הקטנות של הלילה – חו”ל חי ובועט. שם הדיוטי, הושט היד וגע בו.

אני כל כך אוהבת את נתב”ג שמבחינתי אני לא חייבת אפילו לטוס. אני אוהבת גם לקחת אנשים לשדה ולהתרגש עבורם או לאסוף אותם חזרה עם כל המזוודות והחוויות.

מי שהגיע יותר מפעמיים לאסוף אורח מנתב”ג יודע כבר לזהות את אלה שחזרו עם המשפחה מנופשון קצרצר בתורכיה ואת אלה שהגיעו מנסיעת שורשים או בר מצווה באמריקה.

במקרה הראשון הזאטוטים קופצים בשמחה על העגלה והאב הנרגש נראה משועשע למדי. במקרה השני אב המשפחה, מרוט שיער, דוחף בכוח את העגלה (עם הגלגל הקדמי התקוע) כשהילדים נשפכים מהעגלה כמו כיור שעלה על גדותיו.

המחזה של ילדים נשרכים על אביהם מחזיר אותי מייד למורה לטבע שלימד אותנו שכשנמלים עולים על עץ זה סימן שהעץ חולה. משום מה, מכל מה שלמדתי בבית הספר רק המשפט הזה (והדילמה של שתי רכבות שיוצאות מחיפה ותל אביב) נחקק בראשי.

זו הסיבה שבעלי אף פעם, אבל אף פעם, לא מסכים לקחת את הילדים לאסוף אורח מנתב”ג, כדי שלא יקבלו רעיונות.

לא יעזרו התחנונים והבכי, לנתב”ג הוא נוסע לבד. עד שאני זורקת לו “או שאתה לוקח אותם אתך, או שאני מזמינה חופשה משפחתית באנטליה”. שזה בערך כמו לתת לחולה לפני ניתוח לב פתוח אפשרות להירדם עם זריקה או עם סיפור של עגנון.

“די, לא עוד חופשה. מספיק. תני לי לעבוד. תני לצאת למילואים. מגיע לי. גם אני בן אדם”. את החלק האחרון של המשפט הוא מסנן לעצמו באוטו כשהזאטוטים קופצים מאחור ומנסים לבדוק אם לאבא יש כרית אוויר בגב. לא, חמודים, זו רק המשכנתה.