ליל שבת בימיו הראשונים ספטמבר 39′. על מפתן דלת הדירה ברחוב פיליפה בקרקוב עומדים שני חיילים גרמנים חמורי סבר, דורשים לקבל לידם את כל דברי הערך של המשפחה. בני המשפחה אוספים מכל הבא ליד ומוסרים. כשהגרמנים הולכים נשארת המפה הלבנה במערומיה, ללא פמוטי הכסף ונרות השבת שהאירו עד עתה, ללא גביע הכסף עם יין הקידוש שנותר בו וללא הכלים – חושך שקט משתרר בחדר.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית
ובלב דאגה גדולה – מה חושבת ברטה האם, מה חושב מנדל האב, ומה חושבת אמי האהובה רחל (רוניה) – הילדה הקטנה של המשפחה?
וכשיצאה השבת הלכה ברטה כמנהגה אל החנות שלה, ברחוב הסמוך. כבר מרחוק ראתה את המודעה המודבקת על חלון הראווה. בחוזרה הייתה מחשבת את צעדיה, יודעת שמה שהיה עד עכשיו – נגמר.
הרחוב היה ריק כמעט מאדם. ימים ספורים קודם נכנסו הגרמנים ברעש גדול לקרקוב והפחד חדר לבתים. הרחוב המרכזי הוא עתה רחוב רפאים.
באותו יום הסתיימו נעוריה הקצרים של אמי. התושבים היהודים צוו לעזוב את העיר והיא ידעה שעל כתפיה מוטלת האחריות לשרוד כדי להציל את הוריה.
הם עברו לווישניץ הסמוכה ואמי הייתה עושה את דרכה ברכבת אל החנות ובחזרה, שתי צמות קלועות קשורות לראשה, תיקה ריק ממסמכים ושסכנת מוות מרחפת על ראשה. היא הוציאה מהחנות גרביים, מחטים, חוטים וכפתורים, כדי למכרם ולקיים את הוריה במקום גלותם.
באחד ממסעותיה נקלעה לאקציה קשה, ואולי היה זה מזל או פשוט אהבת אדם שבא לקראתה, תוך חירוף נפש, והכניס אותה בכוח לביתו כדי להצילה.
ברטה האם, שידעה על האקציה הנוראה, לא האמינה למראה עיניה כשראתה את בתה באה אליה בבוקרו של יום המחרת, אך הפעם כדי לחבקה ולהיפרד ממנה, לתמיד…
מאז הייתה אמי יוצאת ונכנסת למחנה עבודה אחד ולמחנה ריכוז אחר, שישה מחנות עברה ובכל אחד מהם הפעילה את תושייתה כדי לשרוד.
מנדל האב, כך נודע לה מאוחר יותר, נשלח בימים ראשונים נשלח לפלשאוב שם נורה כשהוא עטוף בטליתו, ברטה האם נשלחה לבלז’ץ ומשם כמובן לא חזרה. אמי שרדה את המלחמה, כשהיא עדיין צעירה, עדיין מלאת תושיה, אך הפחד, החרדה והגעגועים להוריה לא הניחו לה עד יום מותה.
שנים ספורות אחר כך הכירה את אבי יוסף, נישאה לו ועלתה עמו ארצה. אחותי נולדה חודשים ספורים לאחר שהגיעו, שלוש שנים אחר כך באתי אני לעולם.
אני בטוחה שכמוני, או בדומה לי, הייתה גם הילדות שלכם, בני “הדור השני”, מורכבת ולא קלה. המדינה הצעירה שאליה נולדנו ניסתה להשריש בנו את הנאמנות לאדם ולאדמה, בניגוד מוחלט למה שחווינו בדל”ת אמותינו, עם הורינו הפגועים. מינקות ידענו פחד, חוסר ביטחון, דאגה, – ינקנו געגועים שלא נגמרים לעולם.
אבי שברוב ימי המלחמה נמנה עם חיילי הצבא הפולני, לא היה אדם מסויט; אמי, לעומת זאת, לא הבינה אם המלחמה נגמרה או ממשיכה, כשנקלעה באישון לילה אל מעברת אוהלים, ובבוקר נחשפה בפעם הראשונה למציאות לא מוכרת, מנוכרת וזרה.
ואז החלו המיגרנות וזעקות השבר שלה, שליוו את ילדותי, והדיכאונות – הדיכאונות הנוראיים, המצמיתים, עם זריקות ההרגעה והכדורים. כך עד הסוף הנורא שלה, שאליו הגיעה מעורפלת לחלוטין וחולה, מדמיינת את אהוביה המתים, מנותקת מהעולם ומעצמה.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
