יערית מרמת גן חיה עם זכרון השואה

בזמן שבעולם מתגברת הכחשת השואה ובישראל עושים בשואה שימושים ציניים לצרכים פוליטיים, יש עמותה אחת שדואגת שמקיימת כהלכתו את הציווי “לזכור ולעולם לא לשכוח”.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

עמותת “דורות ההמשך” מפעילה פרויקט כתיבה חשוב מאוד שבו בני הדור השני לשואה לומדים לשתף את מה שעבר על ההורים בתקופת השואה.

אחת המשתתפות בפרויקט היא יערית גלזר, תושבת רמת גן, שפעילה בעמותה כבר 15 שנה, מתוכן עשור היא מתעדת את מה ששמעה מהוריה ומכל המקורות ההיסטוריים.

אמה נשארה לבד. כל משפחתה, שמנתה 18 נפשות, נספתה. אביה היה ממארגני הבריחה ממחנה ההשמדה הפורט התשיעי. זה היה מבצר רוסי, שבו רצחו הגרמנים והליטאים יהודים מקובנה ומסביבתה וגם יהודים ממערב אירופה. במבצר היה מרתף סגור בו שוכנו אסירים יהודים, שתפקידם היה לשרוף את גופות הנרצחים ולתפעל את המקום. ב-25 בדצמבר 1943 נמלטו 64 היהודים הכלואים. חלקם ברחו ליער, חלקם הסתתרו אצל ליטאים, וחלקם הגיעו לגטו ומשם לפרטיזנים.

ב-24 בדצמבר 1943 כינסו הגרמנים את האסירים והודיעו להם שכל אחד יקבל לחם, משקה אלכוהולי זול ויום חופש לרגל חג המולד. קבוצת הפעילים הודיעה לכל האסירים שהבריחה מהמבצר תבוצע למחרת. האסירים הסוו עצמם בסדינים לבנים והגיעו לפתח המנהרה. הם ירדו במנהרה ועלו לחומה בעזרת הסולם. כל האסירים הצליחו לצאת מהמבצר בלי להתגלות והתפזרו ליעדים עליהם החליטו מראש. עם בוקר הגיעו הגרמנים וגילו שהמבצר ריק.

לדברי יערית, “חשוב לי לספר את הסיפור הזה בשביל חמשת הנכדים שלי ובשביל עם ישראל. אבא שלי נפטר בגיל 60, מאוד מוקדם, ואחרי מותו אני הצטערתי מאוד שלא שאלתי אותו מספיק על מה שהיה שם. גם את אמא לא כל כך שאלתי. המזל הוא שיש הרבה מסמכים ומחקרים על מה שהיה שם. התחלתי לגלות אתרים בארצות הברית שכותבים על הפורט התשיעי. בכל פעם שההורים שלי נסעו לפורט התשיעי ב-25 בדצמבר אני נסעתי איתם והתחלתי לשמוע את הסיפורים. מכל מה ששמעתי כתבתי וסיפרתי בבתי ספר במסגרת סמינרים בנושא השואה”.

גלזר לא מסתפקת בתיעוד בכתב ובשנים האחרונות היא עמלה על סרט תיעודי על מה שהתרחש בקובנה. “לפני חצי שנה נסעתי לליטא ושם פגשתי במאי מקומי ידוע וביחד הכנו סרט שמשחזרת את מסלול הבריחה של אבא שלי”.

את תושבת רמת גן. מה דעתך על היחס של העירייה לנושא?

“אני יודעת שנותנים מקום לנושא הזה. כשמסתובבים ברחוב ביאליק אפשר לפגוש ניצולי שואה שיושבים שם, רובם מדברים רק רוסית. אני יושבת לידם ומנסה לדלות עוד פרטים. אני חושבת שזו צריכה להיות יוזמה לא רק של אנשים פרטיים כמוני. חשוב שכל המידע הזה ייאסף מהאנשים שעדיין חיים והיו שם, כי לצערי הם הולכים ונעלמים”.

בשנים האחרונות עולה הרעיון לבטל את יום השואה לאחר שאחרון הניצולים ילך לעולמו. “אם זה יקרה אז אני את חיי חייתי לחינם”, אומרת גלר. “כמו שבפסח מצווים עלינו והגדת לבנך ביום ההוא, כך גם את השואה חייבים להמשיך ולקיים בתודעה הציבורית כדי שאיש לא ישכח מה שהיה שם. הפרויקט הזה הוא החינוך הכי טוב לציונות ואהבת ישראל”.