בימים אלה של קורונה, כשמבודדים אותנו בגופנו ובנשמותינו, יש הרבה זוגות אוהבים שלא מצליחים לשרוד את המשבר ונפרדים. כן, בזמן שהקריינים בחדשות מדווחים בדרמטיות על אנשים שמאבדים את עבודתם אף אחד לא מזיל דמעה על האנשים שמאבדים את האהבה שלהם לתמיד. אם היו עושים את זה גם אני הייתי חלק מהסטטיסטיקה העצובה הזו.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית
אני כותב את המלים האלה ולא מאמין שהאישה היחידה שאהבתי באמת בחיי חסמה אותי בוואטסאפ שלה ועקרה אותי מתוך הלב הטוב שלה. זו האישה שתכננתי לברוח איתה לאיטליה מוכת הקורונה ולהתחתן איתה, רחוק מכל המכאובים של הארץ, רחוק מהמקום שבו הנפש המיוסרת שלי לא מצליחה להחזיק אהבה כי היא שוב ושוב בורחת לה מבין האצבעות.
אני כותב את המלים האלה והלב מסרב להאמין שזה נגמר. ב-16 במאי היינו אמורים לחגוג שנה לזוגיות שלנו. זו הייתה שנה מופלאה, שבה לצד סטירות מצלצלות שקיבלתי מהחיים, חוויתי אהבה מדהימה, מעצימה, חושנית שהחזיקה את הלב שלי בחיים בזמן שכל שאר המערכות בגוף קרסו בזו אחר זו.
בשנה הזו עשינו אהבה בכל הצימרים והמלונות בשולי הדרכים, אלו ששמורים לאוהבים שהחברה מנסה להרחיק, הרבה לפני שמשרד הבריאות תלש אוהבים אחד מזרועות השנייה. בכל פעם שעשינו אהבה גילינו זה בגוף של זו משהו חדש ומסעיר וידענו שזה לא רק מפגש בין שני גופים פיזיים, זה מפגש של שתי נשמות אבודות.
בכל פעם שאעבור ליד כפר המכביה אזכר איך לחשה באוזניי “בוא נברח מפה לאיטליה, בוא נשאיר מאחור את הכאב ונפתח דף חדש בחיים של שנינו”. בכל פעם שאעבור דרך באר שבע אזכר איך התעלסנו במתחם הצימרים המבודד וטרפנו זה את זו כמו אסיר בביקור התייחדות, כמו שני אנשים שיודעים שלעולם לא יחוו עונג כזה עם אף אחד אחר.
והנה עכשיו זה נגמר. כן, עם ו’ בתחילת מילה, בניגוד לכל כללי התחביר העברי, כי מה שווה העברית כשאני לא יכול להגיד לאישה שאני אוהב כמה הלב שלי מרוסק לחתיכות קטנות מהידיעה שהיא לא רוצה לדבר איתי?
ב-16 במאי תכננתי להציע לה נישואין. רציתי לקחת אותה לכפר המכביה, לכרוע ברך ולהגיש לה את הטבעת שחיכתה לה ברומא. זה כבר לא יקרה כי היא כבר לא שייכת לי ואני כבר בקושי שייך לעצמי.
אז למה בעצם אני מספר לכם את כל זה? למה העובדה ששני אנשים נפרדו צריכה לגזול מכם שלוש דקות קריאה? מה אני בעצם מנסה להגיד לכם? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף מה המסר שלי, אבל היה לי חשוב לכתוב את השורות האלה כדי שמישהו יקרא, ואולי מישהו יקשיב. וכן, בשביל עוד דבר אחד קטן: שתקבלו פרופורציות אחרות על הדברים שאתם לוקחים כמובן מאליהם, כמו הים, העצים והאנשים שאוהבים אתכם.
בפעם הבאה שאתם מסתכלים על הטבלאות של משרד הבריאות ורואים כמה אנשים מתו הלילה, כמה אנשים זקוקים להנשמה, תחשבו גם על האנשים שאיבדו בימי הקורונה הארורים את האנשים שנתנו להם בעצם קיומם את הסיבה הכי טובה לנשום.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
