טור עם טעם של פעם: זיכרונות רמת גן

אחרי שנים שבהן חייתי בניו יורק חזרתי לביקור מולדת במסגרתו התבקשתי להכין עבור “רמת גן גבעתיים ניוז” סדרת כתבות אישיות בניחוח נוסטלגי.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

היום, עם כל הקבוצות בפייסבוק שעושות כבוד לילדות שלנו, נראה שנוסטלגיה הפכה למוצר מבוקש, אבל בטור שלי אני מבקשת לא רק לדבר על המקומות והמוסדות שנעלמו, אלא על עוד דבר נוסף שנעלם מהנוף שלנו לצערנו: סובלנות.

רמת גן של שנות השבעים הייתה עיר של גשרים והבנות. גם בשעה שהיו מחלוקות הייתה דאגה, אהבה, אנושיות, סבלנות וסובלנות אחד כלפי השני.

כמו תמיד, גם אז, היו חילוניים ודתיים חיים זה לצד זה. לא תמיד הסכמנו על הכל, אבל הייתה הקשבה, קבלה, הכלה של האחר. אני זוכרת באהבה את משפחת הירשהורן החילונית ובמיוחד את הבן הבכור של המשפחה, ארז, שהיה קרוב מאוד אליי, למרות שאני הייתי דתייה. הוא הלך לבית ספר עתיד ממול ואני לבית ספר הרא”ה, אבל אחרי יום הלימודים היינו נפגשים ומשחקים ביחד. ולא רק אנחנו, אלא כל ילדי הבניינים הסמוכים, בהם רונן חרזי (שחקן נבחרת ישראל לימים), שרית נאור (כיום סופרת ומרצה) ועוד. כולם שיחקו עם כולם בלי לקטלג או להיות מקוטלגים.

אני זוכרת איך יום אחד הצלחתי לקחת את ארז איתי להרצאה של רופא שדיבר על כך שלא בריא לאכול חלב ובשר. אני לקחתי את זה למקום הדתי והוא לקח את זה למקום הבריאותי.

עשינו שטויות כמו כל הילדים, שיחקנו גוגואים, גו’לות וקלפי מסטיק (זוכרים?) וכמעט תמיד ניצחתי את הבנים. מתחת לבניין היו כמה חנויות בלתי נשכחות, בהן “אבי חגורות” המיתולוגי, שהיה עושה לנו הנחות ולפעמים נותן כמה מתנות לדרך. אמא לא נשארה חייבת והייתה שולחת אותנו אליו עם אוכל, קפה ועוגות.

השבוע, כשקפצתי לביקור בבניין נתקלתי בהפתעה מרגשת

היום, בשנת הסבבוס, אני שומעת דיבורים על מתח וריחוק בין החילוניים לדתיים ברמת גן וזה מאוד מעציב אותי כי אני זוכרת עיר אחרת. עיר שבה הדלתות היו פתוחות וכולם התקבלו באהבה – דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים, ימניים או שמאלנים. אני מקווה מאוד שמשהו מהתחושה של פעם יחזור כי בסופו של דבר כולנו עם ישראל.

בטור הבא אספר לכם על האנשים והמקומות שעשו את ילדותי ואני בטוחה שהמבוגרים שבכם לעולם לא ישכחו.

שכחתי פרט חשוב בתיאור הזיכרונות? הייתם שותפים לאירוע שכתבתי עליו? אשמח לקבל הערות והארות על הטור. חפשו אותי בפייסבוק:

Ifat Weinstock  

על הכותבת:

יפעת ויינשטוק (לבית חלפון)
ילידת שנת 68′
כותבת מזה שנים כתיבה היוצאת מן הלב למען איחוד לבבות וגישור בין כל המגזרים.
מתרגמת רגשות לכתבים: שירים, ברכות, הארות, הספדים וכל מה שמבקשים.