לאן נעלמה סוכת השלום והסובלנות של רמת גן?

בעוד כמה שעות ייכנס לאזורנו חג סוכות ואווירת החג הכל כך מיוחד הזה תעטוף את כל העיר.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

יש משהו בחג הזה שמחזיר אותי באהבה ובחום לילדות, לרמת גן של שנות השבעים העליזות. אני זוכרת שמיד עם צאת יום הכיפורים תקענו את היתד הראשונה בסוכה. לכאורה אירוע שגרתי, כמעט אפור, אבל זה תמיד גרם לי להתרגשות מיוחדת.

מאחורי שורת הבניינים בתחילת רחוב נגבה קמו בזו אחר זו הסוכות של אבי, אבנר חלפון ז”ל, משפחת קצב ומשפחת נאור. כל הילדים היו נערכים להכין קישוטים ולתלות אותם בסוכה ואפילו נערכה תחרות “הסוכה הכי יפה” שהוכתרה על ידי חניכי “תנועת בני עקיבא” והעלתה את המוטיבציה להגיע לסוכה מיוחדת במינה.

היינו מבלים במשך שעות בישיבה בסוכה, גם שלא לצורך הסעודה או המצווה אלא בהנאה של שיח חברתי אנושי ללא מכשירי מדיה מסיחי הדעת שנדמה שאי אפשר לחיות בלעדיהם כיום. אז לא ידענו שיום אחד ימציאו מכשירים כאלה. לא חשבנו על מסנג’ר או וואטסאפ כאפשרות לתקשר בינינו. פשוט קבענו בסוכה ודיברנו שעות בחסות אווירת החג המאחדת.

יכול להיות שזו הנוסטלגיה שמדברת מגרוני ויכול להיות שפשוט השתנינו? נדמה לי שברמת גן של שנות השבעים כולם הכירו את כולם. ויותר מכך – כולם רצו להכיר את כולם. אף אחד לא הסתכל מה יש או אין לך על הראש, אלא מה יש לך בלב. קחו למשל את הדוד שלי יהודה חלפון ז”ל. הוא לא היה דתי כמו אבא שלי, אבל זה לא פגע כהוא זה ביחסים ביניהם. לא זכור לי ויכוח אחד שלהם בנושא תחבורה ציבורית בשבת. לדוד הטוב הזה היה מפעל ברגים ולדודה שלי, דינה, היה גן ילדים, ושניהם היו דמויות מוכרות ואהובות בשכונה.

אני זוכרת איך הייתי מבלה עם ארבעת הילדים שלהם וחווה חוויות קסומות. לא הרגשנו בפערים בזיקה שלנו לדת והמריבה הכי גדולה שלנו הייתה מי יחזיק את הכלב שלא יקפוץ עליי כשאני נכנסת לביתם.

בערב החג היינו הולכים לבית כנסת “יד הגיבורים” באזור רחוב הרא”ה. בשמחת תורה כולם היו מגיעים בשמחה לבושים בבגדי חג, אוחזים בידיהם דגלים וממתינים לרגע בו תחל “המסיבה”. כולם רקדו עם התורה, ללא הבדל. דתיים, חילוניים, אשכנזים וספרדים. אחרי מה שעברה רמת גן בשנה האחרונה אתם יכולים לדמיין סוכת סובלנות ושלום כזו?