התורה על רגל אחת: מי צריך אוטובוס בשבת?

שלום לכם. בזמן שתושבי רמת גן מתווכחים האם תחבורה ציבורית בשבת נחוצה או לא, אני רוצה לחזור ברשותכם למקורות ולהביא זווית אחרת. לא דווקא דתית, אלא יותר הומנית וסוציאלית.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

טבע האדם הוא לרצות תמיד מה שאין לו. לכן אף פעם אין לו מה שהוא רוצה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם בשישה ימים ונתן לנו במתנה את היום השביעי. למה במתנה? תשאלו את האנשים שנאלצים לעבוד בשבת והם יגידו לכם שזה לא תענוג גדול.

הציווי לנוח בשבת הוא לא בהכרח דתי, הוא קודם כל שיעור בצניעות. הוא מבוסס על הכלל שאנחנו צריכים לעשות רק על פי מידת הכוח שלנו ולא לחטוא בחטא הגאווה והחמדנות.

כשהקדוש ברוך הוא ציווה אותנו “זכר ושמור את יום השבת לקדשו” הוא אמר בעצם “זכור = לעשות מעשים טובים”, “שמור = להתרחק ממעשים רעים”. ואני מוסיף על זה בצניעות: אל תתחרטו לעולם על מעשה טוב שעשיתם, ולא חשוב באיזו מידה גמלו לכם עליו.

כשאני שומע שראש העירייה, כרמל שאמה הכהן, מתעקש על הסבבוס ואף מתגאה בו אני מתרשם שהוא חוזר לנקודת ההתחלה של המאמר: טבע האדם הוא לרצות תמיד מה שאין לו. לכן אף פעם אין לו מה שהוא רוצה.

אם הייתי נפגש עם ראש העירייה לכוס קפה הייתי אומר לו רק שלוש מלים “ואהבת לרעך כמוך”. זו התורה כולה.

ברגע שראש העירייה יקבל את דרך האהבה לזולת הוא לא יהיה עוד במקום של להוכיח ולרצות מה שאין לו.

הוא יקבל את העובדה שהנהגים של האוטובוס שייסע בשבת רוצים גם הם לנוח ולהיות עם המשפחה שלהם. הוא יקבל את העובדה שבין אם הם שומרי שבת או לא – הם היו מעדיפים ללכת בעצמם לים ולא להסיע אנשים אחרים לשם. זו מידת הכרת הטוב, ההכרה בגבולות הכוח שלנו. ועל כך בהרחבה בטור הבא.