מאחורי הפרחים בקנה: “אמנים מסיימים את חייהם בצורה מבישה”

ביום חמישי התקיים בגן הפסלים בתיאטרון גבעתיים מופע מחווה לשירי הלהקות הצבאיות, בהשתתפות שולה חן ויזהר כהן. בשיחה עמנו מגלה יזהר כהן כי את דרכו האמנותית החל בגיל צעיר מאוד בגבעתיים. “גדלתי בגבעתיים עם כל משפחתי ואת כל החינוך המשובח שקיבלתי, קיבלתי כאן. כשאני בא להופיע בגבעתיים, זה כמו לבוא הביתה. המופע הוא שני רחובות ליד הבית שגדלתי בו, ומעבר לפינה הייתי בקוסנרבטוריון של גבעתיים , והגן שלי והבית ספר, אז אני מחובר לחלוטין, והדבר הכי הכי, זה הכיכר שנבנתה על שם אבא סולימן הגדול, אביר הזמר הישראלי, זאת תהיה חוויה לעבור שם ולראות את הכיכר”.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אתה לא מתגעגע לפעמים לנוף ילדותך?

“היום אני גר בתל אביב אבל גבעתיים הולכת איתי לאורך כל החיים. מה שצף לי תמיד מעבר להופעות בגבעתיים זה שכשהיא הייתה בת 60 אז הקלטתי את ההמנון בגבעתיים במופע הענק שעשו, תמיד כיף לבוא לשכונות ילדותי זה מציף לי אינספור תמונות מהצמיחה שלי”.

יעניין אותך גם

הלילה הלבן ברמת גן: 15,000 מבלים חגגו עם דודו אהרון

אבן נגולה: כך חילץ מוקדן עירוני קשישה שנתקעה בביתה

מה אתה עושה בימים אלו?

“המופע רץ בכל הארץ, אני מתארח בהרבה מאוד מופעים וזה אחד מהמופעים שאני מאוד נהנה מהם כי החומרים הם מדהימים. כולנו הגענו משם, כור ההיתוך שלנו היה להקה צבאית ואנחנו מאוד מחוברים בזה”.

מחוברים בשירי הלהקות הצבאיות?

“אלו נכסי צאן ברזל וכולנו היינו שם. אין היום להקות צבאיות. זה היה השיא של היצירה”.

“מדינה שביטלה את העבר שלה”

אתה מתרגש עוד לפני הופעות?

“ממש לא. הריגוש שלי זה הפידבק של הקהל לאחר כל כך הרבה שנים של עשייה, הוא מוחא לי כפיים לא רק על השירה שלי אלא על כל מפעל חיי. זה דבר שזה זכות גדולה להגיע אליו. זה מצחיק שאני 55 שנה על במה ועדיין אני מצטלם ולחתום ועדיין יש התרגשויות, לצלם ולחתום כמו בימים הגדולים. זה לא דבר מה בכך ואני מאוד מעריך את זה”.

ספר לנו על המקום שמקבלים אמנים ותיקים בתרבות הישראלית.

“אנחנו מדינה שביטלה את העבר שלה. כולל אמנים מהדורות הקודמים. וזה אחד הדברים האיומים ביותר שקרו בתרבות הזאת. אני לא מדבר עליי אישית, אני במקרה בורכתי, אבל זה מקרי. אני רואה את כל מה שקורה מסביב ואני נלחם על זה, ואני שם לב שמתחיל להעשות תיקון”.

איך למשל?

“יותר במופעים. אבל בכלי התקשורת עדיין יש בעיה, והדבר הכי חשוב זה הפנסיה לאמנים מתבגרים שזה פשוט אנשים שיצרו את התרבות הישראלית ותרמו את מיטב כשרונם, חייהם, והמהות שלהם לתרבות הישראלית,
הם פשוט יצרו אותה והם מסיימים את חייהם בצורה פשוט מבישה. על זה אני נלחם, וזה רק חקיקה בכנסת יכולה לשנות. אני מקים לובי, זה מאוד לא פשוט אבל אני מקווה שנגיע לזה”.

“אני מקווה שגילה גמליאל תתעשת”

שולה חן זוכרת ועוד איך זוכרת את ימיה הגדולים בלהקה הצבאית. “הייתי בלהקת הנח״ל. התגייסתי ב65, תיכף אחרי זה היה ששת הימים, והיה לנו תוכנית מהנח״ל באהבה אני ושייקה אופיר והיו לנו כל מיני שירים. ואז היה ששת הימים והפסקנו את התוכנית היה שירים מוכרים, אחרי המלחמה עשינו את הנחלאים באים, וכל השירים הנהדרים ומשמה המשכתי לכל מיני דברים בלהקה הייתי שנתיים והייתי מוכנה להישאר עד היום. היו איתי שלום חנוך וחנן יובל ואבי קורן וטוביה צפיר ומוטי פליישר ומיטב הנוער”.

על מה את עובדת כיום?

“בעצם כל הזמן עושים מחווה להקות צבאיות, לא יודעת מה יש להם כנראה בגלל ה- 70 שנה. עשיתי סדרה בשם ״סטורי דאנס״ לנוער, עשיתי כמה פרקים ואיזה תפקיד קטן בסרט, ועוד דברים מהתקופה של הנח״ל ובאמת היו ימים נהדרים, ובצידם אני עושה נוסטלגיות”.

מה השתנה במהלך השנים אצלך ובמוסיקה?

“אתה מתבגר. אתה יודע מה אתה רוצה מעצמך, זה כמעט אותו דבר רק יותר מקצועי. כי עברו שנים ואספת בדרך דברים, אני שרה את בוא הביתה, אוריה, אתמול הייתה לי הופעה לביטוח לאומי, שעה ורבע שירים וגם להקת הנח״ל. ובחנוכה עשיתי מופע לילדים. תראי לילדים עשיתי גם לפני שנים. אני חושבת שאני יותר מבינה את המקצוע, יותר מקצוענית, הבגרות עושה הרבה דברים”.

עדיין מתרגשת?

“אני מתרגשת, אבל הרבה פחות”.

יש מספיק עבודה לאמנים ותיקים?

“כמובן שלפני שנתיים הייתה יותר עבודה מהכיוון של המשרד לאמנים ותיקים אני מקווה שגילה גמליאל תתעשת ותעשה לנו כמו שעשה אורי אורבך”.