“השירה בציבור חיה ובועטת”: תתפלאו, גבי ברלין רוצה קיסריה

המרכז הקהילתי בית ראשונים בגבעתיים יארח ביום שבת בשעה 20:30 את גבי ברלין, למפגש שיחתום שנה של שירה בציבור בצוותא. הזדמנות טובה להחליף כמה מילים עם מי שנחשב לאחד מבכירי הז’אנר, שיש יאמרו הולך ונעלם.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

“אני בטוח שהשירה בציבור לא נעלמה ולא תעלם”, אומר גבי ברלין, “אנחנו אחד העמים שיותר אוהבים לשיר בציבור. זו תופעה ישראלית שקיימת בארץ כמעט 100 שנה. משנות ה 30 של המאה הקודמת החלו בארץ ערבי השירה בציבור. הראשונים שעשו זאת הם מלחינים כמו דוד זהבי, מרדכי זהירה ודניאל סבורסקי ולאט לאט התופעה התחילה להתפשט”.

ובכל זאת, אנחנו בעידן של סטטיק ובן אל עכשיו, לא משמיעים ברדיו שרהל’ה שרון…
“אפשר לומר שיש לערבי השירה בציבור רגעי שיא וגם רגעי שפל אבל באופן כללי אפשר לומר שהשירה בציבור חיה ובועטת ולא רק בקרב המבוגרים. אולי תהיו מופתעים אבל גם אנשים יותר צעירים מגיעים לערבי השירה. בנוסף קיימתי מספר שיתופי פעולה עם מוסדות חינוך בגבעתיים (העיר בה הוא מתגורר, כ.ש) וקיימנו שירה בציבור גם בקרב ילדים”.

אולי במקום להתייחס לסטטיק ובן אל צריך להפנות אצבע מאשימה דווקא ליבואני מכשירי הקריוקי? אולי הם באו במקומכם?

“קריוקי היא תופעה שהחלה בתחילת שנות ה 80 ביפן ובאסיה. כאשר היא הגיעה לדרום אמריקה באחת מההופעות שלי, בסאן פאולו שבברזיל, הגעתי למועדון ואמרו לי ‘גם פה יש פה דבר כזה שנקרא שירה בציבור’, אני נכנס ואני רואה שהקהל יושב מול מסך ושר. זה קצת אחרת לעמוד ולשיר מול מסך, כשאין מישהו שמנחה את השירה. אני לא חושב שאפשר להשוות בין הדברים. יש אווירה אחרת כאשר אני נמצא על הבמה עם כלי נגינה ומפעיל את הקהל”.

איך נולד המפגש החודשי בגבעתיים?

“האירוע נוצר אחרי שבמשך עשרות שנים היה מועדון זמר באותו המקום, בבית ראשונים, שהפעילו אותו שני מוזיקאים שהם מוותיקי העיר, האחים גיל ורן אלדמע ז”ל. לאחר פטירתם עיריית גבעתיים, ביוזמה של ראש העירייה, רן קוניק, פנתה אליי ומאז כבר למעלה משנה, מדי חודש, אנו מקיימים ערבי שירה בציבור. הפעם הזו היא האחרונה לעונה והיא תהיה באווירת הקיץ עם הרבה שירי ים”.

איזה שיר אתה הכי אוהב?

“קשה לבחור שיר אחד, יש כמה שירים שלא מגיע להם להיות מקום שני או שלישי אבל אם אני חייב לבחור שניים, אז “בת שישים”, שיר שהגבעתרון שרים ו”חברים” שכתבו יוני רועה ודודו ברק”.

יש איזה חלום שעוד לא הגשמת?

“הגשמתי די הרבה חלומות במהלך החיים. להקה צבאית, להקות אזרחיות עם זמרים כמו אושיק לוי, חדווה ודוד, שירים בראש מצעד הפזמונים. מה שכן לא מיציתי עד הסוף זה את האהבה לביולוגיה. בעבר הייתי מורה. כיף לי עכשיו כשתלמידים שלי, מלפני 40 שנה, באים לשיר איתי ואנחנו עדיין בקשר”.

ובתחום המוזיקה, נגמרו החלומות?

“אני לא בן חמישים, או שישים. אבל אני עדיין יודע שיש לי מה לתרום לזמר העברי. אני מאוד מטפח את האומנים הותיקים ואולי, אני מקווה, יום אחד נצליח להפיק אירוע גדול אפילו בקיסריה בו יתארחו כולם. מבחינת הצעירים יותר, אני מאוד אוהב את קובי אוז. התארחתי אצלו והוא אצלי. אני מקווה שהכל ימשיך, יש לי עוד הרבה תוכניות לעתיד”.