עוף המכחול: הציירת המקומית שמסתכלת לעבר בסגול של העין

אחרי שבחודש שעבר את תערוכת היחיד שלה, “עבר בצבע” (אוצרת: ורד דיה) בגלריית Zoa בבית ציוני אמריקה תל אביב, במפגש עם האמנית המקומית, yael yael, נחשף סיפור חיים מצלק שהתחיל עוד טרם עלתה לארץ מרומניה, ממנו בוקע אור היצירה.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

יעל נולדה ברומניה בתקופת הרודן ניקולאי צ’אוצ’סקו. בין החוקים והאיסורים שאותם הנחיל לעם הרומני היה איסור ההפלות מה שהוביל לכמות גדולה של ילדים שננטשו על ידי הורים, המכונים “ילדי צ’אוצסקו”.

בגיל יומיים יעל נשלחה לבית היתומים בבוקרשט. רק כשהייתה בת 4, אומצה. במהלך השנים שינתה מסגרות חינוך ועברה בין מוסדות שונים, בילדותה החלה לפתח הפרעות נפש שונות ושיערה, שהיה רגיל, החל להיעלם עד שנעלם לגמרי ומצב זה נשאר עד היום. “הגעתי לארץ וכאן עברתי כל מיני קשיים עם עצמי. בגיל מאוד צעיר נחשפתי לדבר הזה של פגועי נפש. אני סובלת מחרדות ומתחים. זה בא לידי ביטוי בשיער שאין לי, זה מתבטא בבעיות שינה, בחרדות. חשוב לי להגיד תודה למשפחתי המאמצת. עברנו לא מעט בדרך ויש לי אהבה מאוד מאוד גדולה אליהם. איכשהו מצאתי את עצמי עם השנים, כנערה, מציירת. זה התחיל עוד בבית הספר”.

“אמנות זה לא מוצר צריכה”

התערוכה בבית ציוני אמריקה מבטאת הערכה של עולם האמנות ליצירותיה. “התחלתי לצייר בצורה מקצועית יותר, כעסק, לפני כמה שנים. תמיד ציירתי. הספקתי לעשות תערוכות יחיד ולהציג בלונדון, יש לי תעודת הוקרה מחו״ל, ובאמת אני עובדת באופן עצמאי, עם מספר גלריות בארץ, אפשר להעסיק אותי באופן פרטי”.

את עובדת באמנות?

“כן. הלוואי שהייתי במצב של לקום בבוקר ולצייר. אני גם מקדמת את עצמי. צריך לשבת על המחשב, בפייסבוק, ולדעת איזה תקציב יש כל חודש על פרסום. לדעת איפה יותר לפרסם, באיזה שעות, באיזה ימים. לדבר עם גלריות, לדעת מה נמכר ובסוף גם לצייר. בגדול את צריכה להיות פעילה מאוד, לא רק לשבת בחדר ולצייר. בסופו של דבר אני צריכה להתפרנס, למרות ביטוח לאומי. זה קשה, זה לא קל, זה לא מוצר צריכה. צריך להגיע לפלח שוק מאוד מסויים. וכשאת עושה את זה כמה שנים ואת מגיעה לאנשים שמאמינים בך אז הכל אפשרי. אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו שאני עושה את מה שאני אוהבת”.

ספרי בכמה מילים על הציור שלך 

“בגדול אני מציירת אבסטרקט, שזה נקרא מופשט. זה לא אובייקט קונקרטי. אני גם מציירת שחור לבן, שזה כן אני, פחות או יותר, לא אחד על אחד, אבל בגדול אני. ויש לי גם את הדיוקנאות, וגם קנבס וגם עבודות אחרות שהם מופשט על זכוכית למשל”.

האם הפרעת הנפש מהווה מכשול בעבודה?

“יש לי 100 אחוז נכות מהביטוח הלאומי אבל אני בן אדם עם ראש על הכתפיים, בסופו של דבר. אנשים רגילים, כשהם שומעים על בן אדם שהיה מאושפז, יש להם סרט בראש. איזו דמות בדיונית, לאו דווקא מציאותי. אותם אנשים, שסובלים מהפרעות, הם בדרך כלל לגמרי מודעים לזה שהחברה לא מקבלת אותם. החברה קשה איתם מעבר לקשיים שהם סובלים. בסופו של דבר לכל אחד יש את הקשיים שלו. אין בן אדם שלא סוחב איתו משהו. אין לי בעיה לדבר על זה. אני חושבת שמודעות יכולה להביא עניין והכרה בצורה אחרת, ולכן אני מעולם לא הסתרתי את זה כמו רבים, ומעולם לא הייתה לי בעיה כשאנשים עיקמו חצי פרצוף”.

“אני מאוד מטעה, גם בחזות שלי”

כעת היא מרגישה בשלה גם להעביר את ניסיונה הלאה. “בקרוב אני אעביר הרצאה להורים שאימצו ילדים פגועי נפש. בעקבות כל החשיפה פנו אלי הורים שיש להם ילדים מאומצים. קשה לי להגיד לא אבל אני מציינת שאני לא בעלת מקצוע, אני באה מהמקום האישי שלי לתת קצת מידע מה אולי אני הייתי צריכה אז. או מה ילד שבמרכאות מרגיש נטוש או לא רצוי או מיליון ואחד דברים אחרים צריך. אני עושה את זה ממקום מאוד אישי ומאוד אני. קחו ממני מידע ממה שאני חוויתי ומה שאני יודעת. הייתי במוסדות, ואני מרגישה שאני יכולה לתרום. אני נמצאת גם בקשר מול ער״ן, אני כנראה אפגוש את המתנדבים ואעביר את החוויות שלי, את הסיפור שלי. המקום של הנפש. פחות של האימוץ. זה נושא אחר”.

יש לך אמונה שאפשר לצאת מזה לגמרי?

קודם כל אמונה תמיד יש. אבל אני גם מציאותית. אני ניסיתי להוריד את הכדורים, לא סתם על דעת עצמי, וזה הגיע למקום מאוד לא טוב. ודי השלמתי עם זה, לטוב ולרע. זה מאזן אותי מצד אחד, ומצד שני לאורך שנים, זה פוגע. אבל גם אין לי פתרון אחר. אני מאוד מטעה, גם בחזות שלי. חושבים הכל טוב ויפה אבל הקשיים קיימים ויהיו תמיד ולנצח. האמנות היא חלק מאוד משמעותי ממני, אני חושבת שבלי האמנות, אין לי מושג איפה הייתי היום. זה לא מובן מאליו שאני מתעסקת בזה היום”.

לדף הפייסבוק של יעל לחצו כאן