נאומה המנצח של גלי נחימובסקי על אהבת הארץ: “הבית היחיד שלנו זה כאן”

אני גלי נחימובסקי מבית ספר שמעוני ואני רוצה לדבר איתכם על אהבה…

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אני יודעת שזה זמן מוזר לדבר על אהבה, בהתחשב באובדן שאנחנו חווים ובכאוס שמשתולל סביבנו… אבל מבחינתי, זה בדיוק הזמן המתאים להסביר לכם למה אני אוהבת את המדינה שלנו.

המדינה שלנו היא קודם כל האנשים שבה. נכון שלפעמים הישראלים חסרי סבלנות, ואפילו ישירים על גבול החוצפה, אבל יחד עם זאת הם תמיד ימצאו דרך יצירתית לפתור בעיות או להשיג מטרות.

לא תמצאו אותם הולכים אחרי העדר ומהחברה שלנו צמחו כמה מהאנשים האמיצים ביותר ובעלי הלב הרחב ביותר שאני מכירה. שהרי האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (טשרניחובסקי).

פירוש הדבר שהאופי שלנו, מגיע מהמקום בו גדלנו.

הראו לי עוד מדינה שבה אנשים עוזבים הכל, לא משנה היכן הם נמצאים או מה הם עושים ומתגייסים כדי לשמור על הבית.

איזו סיבה נוספת הייתה לאזרחים צעירים לארוז את התיק ולעלות על המטוס הראשון מהודו לארץ כשהם מוותרים על ה”טיול אחרי צבא”? ועוד אחרי שלוש שנים של שירות צבאי.

על פי ynet, מאות ישראלים שזומנו למילואים מאתונה עד פרו, מלוס אנג’לס ועד וייטנאם, חזרו הביתה כדי להילחם בחמאס.

איזו סיבה נוספת הייתה לאלפי מילואימניקים (כמו אבא שלי) לעזוב את השגרה שלהם, להשאיר מאחור את העסקים שלהם, להתנתק מהמשפחה (מהאישה… מהילדים…)  ולהתייצב בבסיסים ברגע שקיבלו צו 8? (ולפעמים עוד לפני שהוא הגיע, הם כבר היו שם).

ומה על בני או בנות הזוג?  שנשארו להחזיק את הבית לבד.

ואני חייבת להזכיר גם את החקלאים, שמתעקשים להמשיך לעבד את השדות תחת אש.

ולמרות שהם מסכנים במודע את חייהם, הם לא מוותרים. כמו החקלאי אייל אוזן מגשר הזיו שנהרג מטיל נ”ט במטעי התפוחים שלו. הוא לא היה מוכן להפקיר את המשק.

ואם זאת לא ההגדרה של אהבה, אני לא יודעת מהי!

ועל מה נשענת אהבת הארץ?

על החיבור שלנו לשפה העברית העתיקה וגם המודרנית, זאת שמתובלת בסלנג שרק אנחנו הישראלים יכולים להבין.

באיזה עוד מקום תוכל להגיד גם למישהו שאתה לא מכיר – “אחי, יהיה בסדר”.

ההיסטוריה המשותפת שלנו, המלחמות, הניצחונות וההפסדים.

היכולת שלנו להתלכד בשעת משבר למרות המשקעים, למרות הדעות והקבוצות השונות בעם.

התקופות המורכבות שעברנו, שאנחנו עדיין עוברים, ושכנראה עוד נעבור, מלכדות אותנו ומציפות אותנו מחדש באהבת הארץ המשותפת לכולנו.

ומעבר לכך, כדאי שנזכור שאין לנו ארץ אחרת!

המדינה הקטנטונת שלנו היא באמת הבית היחיד של היהודים בעולם.

זהו המקום היחיד בו יקבלו יהודים ללא תנאי. יאהבו אותם, אותי, אותך, אתכם – את כולנו.

ולכן אסור לנו לשכוח להחזיר אהבה ולהעריך את מה שיש לנו.

אני רק רוצה להזכיר למי ששכח לרגע שעד הקמת המדינה, לא היה מקום בו היהודים חיו בביטחון. הם היו נרדפים, יכלו לגרש או להרוג אותם בלי סיבה.

ב-1903 התרחש בקישינב פוגרום בתמיכת ממשלת רוסיה.

ב-1947 פרצו פרעות בסוריה, ובמרוקו התרחשו פרעות ביוני 1948.

ואלו רק מס’ דוגמאות.

אך אין ספק שהזוועה הגדולה מכולן, זו שהובילה בסופו של דבר להקמת המדינה היא השואה… בעקבותיה נולדה ההכרה כי הדרך היחידה שבה היהודים יהיו בטוחים היא הקמת מדינה משלהם.

לצערנו שנת 2024 לימדה אותנו שהאנטישמיות לא נעלמה, ואפילו עושה “קאמבק” מחריד ממש עכשיו.

גם במקומות שחשבנו שאנחנו בטוחים בהם ומשולבים בחברה, מתרחשים מעשים אנטישמים המשלבים שנאה ליהודים ושנאה למדינת ישראל.

רק לאחרונה דווח ב-N12 כי ישראלים שטיילו בלונדון הותקפו בידי עשרות צעירים רק כי דיברו בעברית.

גם בארצות הברית משתוללות באוניברסיטאות הפגנות אנטי ישראליות קשות.

בקולג’ בניו יורק נאלצו סטודנטים יהודים להתבצר בספריה כאשר מפגינים פרו פלסטינים ניסו לפרוץ את הדלתות בקריאות “מוות לישראל”.

כל האירועים הללו מזכירים לנו שהבית היחיד שלנו הוא כאן.

אין לו תחליף וכשאנחנו מספרים לעצמנו שיש לנו מקום אחר בעולם, זוהי רק אשליה שתמיד תתנפץ אל מול המציאות.

וכפי שגולדה מאיר אמרה פעם לנשיא ביידן (כשעוד היה סנטור צעיר):
“דבר אחד לא אמרתי לך, אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו – אין לנו מקום אחר ללכת אליו”.

ואני מוסיפה ואומרת, שההכרח הזה עטוף בהרבה אהבה.

כי הרי מדינה עושים באהבה, או לא עושים בכלל.