יאנה מרגולין מגבעתיים מחלימה מסרטן השד: “לקורונה בתקווה יהיה חיסון בקרוב, לסרטן כנראה לא”

במסגרת חודש המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד, נמשיך בסדרת המעקב אחרי נשים מתמודדות וכאלה שהחלימו מסרטן השד.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

יאנה מרגולין מגבעתיים אובחנה כחולה בסרטן השד לפני שנתיים ומאז השתנו חייה מהקצה אל הקצה. מרגולין, בת 39, נשואה+2 מהנדסת בדיקות תוכנה, סיפרה על התהליך המייגע: “עברתי ניתוח, כימותרפיה והקרנות ועכשיו אני במעקב. אני נשאית brca1 שזה אומר מעקב לכל החיים, כי יש סיכוי גבוה שהסרטן יחזור וגם יש נטייה תורשתית לסרטן השחלות.

הוצאתי שחלות לפני שנה, זה באמת ניתוח שהוא בבחינת חובה כי אין שום גילוי מוקדם לסרטן שחלות – מגלים אותו תמיד בשלב מתקדם ואז אופציות הטיפול מעטות. את כריתת השד אני מתוכננת לעשות בחודש הבא. לא עשיתי את הכריתה בזמן הטיפולים כי הייתה לי תינוקת בת 3 חודשים כשאובחנתי והניתוח הזה משבית אותך לפחות לחודש, ברמה שאי אפשר להרים שום דבר כמעט

.אז העדפתי בהתחלה לעשות רק ניתוח להוצאת הגוש הסרטני (למפקטומי), לסיים את כל הפרוטוקול של כימותרפיה והקרנות ואת הכריתה לעשות אח”כ, כשאני אתאושש מהטיפולים והילדה תגדל קצת. מה גם שברגע שכבר חלית בסרטן, הכריתה לא מונעת גרורות, אלא מונעת שייוצרו גושים סרטניים בשד בלבד”

ההתמודדות של יאנה הייתה קשה שבעתיים, מאחר ובתה הקטנה הייתה בגיל 3 חודשים בלבד בזמן גילוי המחלה, כפי שתיארה: “היה קשוח מאד. עזוב שהלכה לי חופשת הלידה, כשהייתי בכימותרפיה לא יכולתי לטפל בה כמעט מרוב חולשה. אז בן זוגי לקח כמה שבועות חופש מהעבודה ולקחנו מטפלת שתטפל בילדה. יש לי גם בת גדולה יותר, שהייתה אז בת 4 וגם איתה היה קשה להתנהל. היא הייתה רגילה שאני עושה איתה הרבה דברים, לוקחת אותה לפארק, לכל מיני פעילויות, לחברות ופתאום לא יכולתי לעשות את זה. אפילו לאסוף אותה מהגן לא יכולתי בגלל המערכת החיסונית המוחלשת מהכימו”.

“הרגשה של פוסט טראומה”

“מהרגע שסיימתי טיפולים בקיץ שעבר התחיל שיפור איטי אבל לאט לאט כן חזרתי להרגיש בסדר. יש כל מיני כאבים שנשארו מהכימותרפיה, כאבים עצביים בעיקר ברגליים. גם המוח לא מה שהיה. לא מדברים על זה הרבה, אבל כימותרפיה פוגעת בזיכרון ובריכוז, לי ממש קשה להתרכז בדברים עכשיו לאורך זמן. לפני הטיפולים לא הייתה לי בעיה כזו” ,סיפרה מרגולין.

גם זמן מסוים אחרי סיום הטיפולים יש ממש הרגשה של פוסט טראומה, לוקח זמן לעכל את כל מה שעבר עליי מאז הגילוי של הסרטן ולנסות לייצר שוב פעם סוג של חיים רגילים. הרבה פעמים מדברים בהקשר של החלמה מסרטן על “לחזור לחיים הקודמים”, אז אין את זה באמת. הסרטן והטיפולים גורמים לשינוי גדול מדי בכל תחומי החיים ואי אפשר לחזור למה שהיה, צריך לייצר משהו חדש, שגרה חדשה. זה ממש דומה ל-“new normal של הקורונה מבחינת התחושה, רק שלקורונה בתקווה יהיה חיסון בקרוב, לסרטן כנראה לא”, הוסיפה.

האם היו לך מחשבות כמו למה דווקא לי זה קרה?

“לא ממש, בגלל שלנשאיות brca1 הסיכון לפתח סרטן שד הוא 80-85% במשך החיים, אז ברור לי שחליתי בגלל הגנטיקה שלי. כן הופתעתי שהסרטן הגיע יחסית מוקדם, בגיל 37. אמא שלי גם הייתה נשאית והיא חלתה בגיל 53. אז הופתעתי שאליי זה הגיע הרבה יותר מוקדם.

איך שרדת את השנתיים האלו?

בצורה הכי קלישאתית שיש, השתדלתי לעסוק בדברים שעושים לי טוב – להיות כמה שיותר עם הבנות שלי, הרבה זמן איכות עם חברות, כמה שיותר ים, אימוני ספורט שמותאמים למחלימות, חו”ל (לפני הקורונה כמובן), דברים כאלה”.

יאנה חזרה לעבודתה מלפני גילוי המחלה אבל בהיקף מצומצם יותר. “חזרתי אבל למשרה חלקית במקום מלאה. לקח לי גם זמן לחזור אחרי הטיפולים, לקחתי לעצמי פסק זמן של החלמה”, אמרה.

למזלה, הייתה ליאנה רשת תמיכה, שעזרה לה להחזיק את הראש מעל המים, כפי שתיארה: “אחותי ממש התגייסה לעזור לי. הלכה איתי לכל טיפול, באה לעזור עם הבנות, ממש הייתה שם בשבילי. אבא שלי גם עזר עם הבנות וגם אבא של בן זוגי (שנינו יתומים מאם). וגם כמובן המון תמיכה נפשית מחברות – גם כאלה שהכרתי לפני ובעיקר כאלה שהכרתי תוך כדי הטיפולים, שעברו בעצמן את הסיוט הזה וידעו בדיוק איך זה מרגיש להיות בתוכו”.

להקפיד להיבדק ולא להזניח

ליאנה יש מסר חד משמעי לכל הנשים באשר הן: “להקפיד על שגרת בדיקות וזה חשוב במיוחד עכשיו כשיש ירידה בכמות הנבדקות גם אצל כירורגי השד וגם במכוני הממוגרפיה והאולטרסאונד בגלל פחד מקורונה. לא להזניח דברים שמרגישים לכן מוזר או לא טוב בגוף שלכן, אלא ללכת לבדוק ולהתעקש מול הרופא אם צריך.

הגוש שלי כמעט פוספס, בגלל שכירורג השד שהייתי אצלו במעקב לא רצה לשלוח אותי לבדיקת אולטרה סאונד. למזלי, הלכתי להיבדק במקום אחר ושם במהלך הבדיקה מצאו את הגוש. זה היה גילוי מוקדם – הגוש היה קטן יחסית וללא גרורות, אבל סוג הסרטן שלי היה אגרסיבי מאד (טריפל נגטיב). אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מקשיבה לאותו רופא. ייתכן בהחלט שזה היה הבדל בין חיים למוות, פשוט ככה”.

הרבה השתנה בחייה של תושבת גבעתיים: “הסרטן ממש גרם לי לבחון כל תחום ותחום בחיי, להבין ממה אני לא מרוצה ולמה ולעבוד על לשנות את זה. זה תהליך אבל, לא משתנים ביום. הוא גם גרם לי להקשיב הרבה יותר לגוף שלי ולעסוק הרבה פחות בריצוי הסביבה, אלא יותר להסתכל ולהתמקד במה שחשוב לי ולמשפחה שלי”.

מנתוני רישום הלאומי לסרטן של משרד הבריאות עולה כי, כיום חיות בישראל 23,583 נשים שאובחנו עם סרטן השד בשנים 2013-2017 ושהחלימו או שעדיין מתמודדות עם המחלה, מהן 20,825 שאובחנו עם מחלה חודרנית ו-2,758 נשים שאובחנו עם מחלה ממוקדת. בשנת 2017 נפטרו מסרטן חודרני של השד 1,078 נשים בישראל. זהו הגורם השכיח ביותר לתמותה מסרטן בקרב נשים, האחראי לכחמישית מכלל התמותה מסרטן בנשים יהודיות ואחרות ובנשים ערביות. עיקר התמותה הוא בנשים בקבוצות הגיל המבוגרות. כ-13% מהנפטרות (142 נשים) היו צעירות מגיל 50 בעת פטירתן.

עוד עולה מהנתונים, כי סרטן השד אחראי לכשליש ממקרי הסרטן החדשים בכל שנה בכלל הנשים. זוהי המחלה הממאירה השכיחה ביותר בקרב נשים בכל קבוצות האוכלוסייה בישראל. עיקר התחלואה – הן בסרטן חודרני והן בסרטן ממוקד של השד  – היא בנשים מעל גיל 50. ממשיכה מגמת העלייה בתחום האבחון המוקדם – 66% מהנשים אובחנו בשלב מוקדם. סרטן השד הוא הגורם השכיח ביותר לתמותה מסרטן בקרב נשים, האחראי לכחמישית מכלל התמותה מסרטן בנשים. מגמת הירידה המשמעותית בתמותה נמשכת בשיעור של כ- 2% לשנה מאז 1996.

משה בר חיים, מנכ”ל האגודה למלחמה בסרטן: ” זו הזדמנות להזכיר לכולם על חשיבות השמירה על אורח חיים בריא ופעיל. כשליש מכלל מקרי סרטן השד ניתנים למניעה באמצעות אימוץ הרגלים בריאים כמו שמירה על משקל גוף תקין, פעילות גופנית, הנקה, הימנעות מעישון ואלכוהול. מחקרים מוכיחים כי פעילות גופנית קשורה לירידה בסיכון לחלות בסרטן השד, בעיקר אחרי גיל המעבר וגם ומעלה את סיכויי ההישרדות של חולות סרטן שד ומסייעת בהתמודדות עם הטיפולים. במקביל לכך יש להיבדק על פי ההנחיות בהתאם לגיל, ולהכיר את הגוף ואת מצבו הרגיל, כך שבכל  מצב, אם מתגלה שינוי, חשוב לפנות מיד לרופא ולהתעקש על בירור טיבו”.

לאתר האגודה למלחמה בסרטן לחצו כאן

לדף הפייסבוק של האגודה למלחמה בסרטן לחצו כאן