ב-7 באוקטובר, בן הזוג של ד”ר סגן הגר פיקל גבע (28) מגבעתיים, קצינת הרפואה הגדודית של גדוד 101 של הצנחנים, העיר אותה משנה ואמר לה שיש אזעקות. היא אמרה לו שיסגור את החלון כי הרוח בטח שורקת.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית
“לא דמיינתי שיהיו אזעקות באיזור שלנו”, היא מודה.
את רוב המפגשים הבאים ביניהם הם יעשו על מדים, הוא שהיה בעברו בגדוד ה-101 ועכשיו בשייטת 3, והיא כמי שאחראית על שלומם של טובי הלוחמים בצנחנים, בעזה.
“הוא בא לבקר אותי בגדוד, אני באתי לבקר אותו פעמיים. פסטורליה בחאן אונס מה שנקרא. עם ריח הביוב, היה להיט”, היא מספרת בצחוק.
קשה שלא להתרשם מפיקל. רק בת 28 עם ניסיון חיים שמספיק לכמה גלגולים ויכולת לגולל סיפור כמעט בלתי אפשרי בקלילות משוועת. 111 יום הייתה פיקל בעזה, הצילה חיים והייתה אמונה על כוחות שהצילו חיים, כוחות רפואה ששמרו על מרחק מינימלי מהלוחמים.
אולי זה הרקע המשפחתי. אביה של פיקל, במקור מפרדס חנה ומחיפה, הוא נווט קרב, אחיה גם הוא היה רופא בשייטת 3, ואחותה קצינה ביחידת קשרי החוץ. אולי הרקע הזה הוא הפתרון לחידה הזו של מאיפה שואבים את תעצומות הנפש. לא בדיוק משפחה שגרתית.
הגר, את יכולה לספר לי קצת על החודשים האחרונים.
“אני רופאה. עד לפני מספר שבועות הרופאה של גידוד 101 לצנחנים. ובתור הרופאה של הגדוד גם בשגרה וגם בחירום. וכשהם נכנסו ללחימה, אז כמובן שנכנסתי איתם. אנחנו לא מעט נשים שעשו את זה ואני אגיד שבעניין הזה אנחנו לא שונות מגברים. זאת אומרת, גם גברים עשו בדיוק אותו הדבר. בסוף זה החיילים שלנו ואין סיכוי שהם ילחמו בלי שאני אהיה שם איתם”.
מה קרה אחרי ה-7 באוקטובר?
“כל הגדוד הוקפץ. הבסיס שלנו בצפון הבקעה עלינו לשם ירדנו עם מסוקים לעוטף. הגדוד שלי תפס 2 ישובים בעוטף והגן על מפלסים וניר-עם. ונלחמנו שם במשך כמעט שבועיים. ומיד אחר כך התארגנו מן הסתם לכניסה לעזה.
“נכנסנו לעזה פעם ראשונה בתחילת נובמבר. יצאנו בסוף פברואר מהלחימה, למעט כמה הפוגות קצרות בדרך. זהו בגדול”.
זכור לך מקרה ספציפי? אני משער שהצלת לא מעט חיים בחצי השנה האחרונה.
“לדבר על טיפולים והפרטיות של מי שנפגע, אבל לצערי היו לנו הרבה אירועים שעבדנו כמערך הרפואה של הגדוד וגם בשיתוף פעולה של הגדוד השונים בחטיבה.
“אני מאוד מאוד גאה בצוות שלי, הם עשו פשוט עבודה מצוינת. בטיפול בפצועים ובמתן תחושת ביטחון שהוא מאוד חשוב ללוחמים שהם לא צוות רפואי, כדי שהם יהיו מסוגלים להילחם בתחושה מלאה שיש מי שיתפוס אותם אם יקרה משהו חס וחלילה. אבל אני לא יכולה לדבר על אירועים ספציפיים פשוט כי זה פרטיות של מי שנפצע”.
יש פה, מזכירים הרבה את העובדה שיש פה איזה סוג של שיא עולם שנשבר ביכולת של צהל. בעצם לחתוך את זמני הפינוי ולאפשר להציל הרבה יותר חיים. את יכולה לדבר על זה קצת? איך זה נראה בשטח?
“אני לא מכירה את המספרים המדויקים, אבל אפשר למצוא אותם, זה פורסם. זה באמת ביחס גם למה שאנחנו מכירים מצבאות זרים, וגם ביחס למלחמות עבר אצלנו – הפינויים הם משמעותית יותר מהירים, זאת אומרת, אנחנו מצליחים להביא את הביצוע מרגע הפציעה ועד בית החולים הרבה יותר מהר, וגם ברמת הטיפול בשטח יש שיפור משמעותי לעומת מה שהכרנו.
“במקרים הקודמים מדברים היום לא מעט על התוספת של דם בשטח וזה באמת מאוד משמעותי. אנחנו נעזרנו בזה כמה פעמים בפצועים שקיבלו דם בתוך הרצועה עוד לפני שהם הועברו לשטח הארץ, וזה חד משמעית, מציל חיים. זה מאוד שיפר את הטיפול שלנו”.
איך זה בא לידי ביטוי ברמת החייל?
“אנחנו מחלקים את הטיפול למה שלוחמים עושים בעצמם. מה שאנחנו עושים כצוות רפואי ומה שניתן לתת בדרגים המתקדמים יותר, עם הצוות החטיבתי ובמסוק עם 669. ואני חושבת שבכל הדרגים הטיפול שלנו השתפר ביחס לעבר, וזה מרמת הלוחם שיודע לעצור דימום הכי מהר שיש.
“בטח ברמה שלנו כתאג”ד שיודע לתת טיפול קצת יותר מתקדמים. וגם ברמת הדרגים המתקדמים יותר במתן דם ובפינוי מהיר. אני חושבת שנפל האסימון שזה מה שמציל חיים ואנחנו ממש ראינו את זה עובד”.
“עוד אלמנט שאני חושבת שהוא אחד הדברים המשמעותיים זה כמה אנחנו קרובים ללוחמים. אין פלוגה שאין איתה, רופא או פרמדיק או רופאה פרמדיקית. הקירבה הזו מאפשרת לנו להגיע מהר מאוד לאירועים”.
זה גם מסכן אתכם.
“כן, אבל זו העבודה שלנו”.
מתי סיימת בעצם את המסלול של הרפואה ועברת לצבא?
“אני סיימתי את לימודי הרפואה שלי באוניברסיטה העברית ביולי 21′ וחזרתי לשירות באוגוסט 22′. ואני בגדוד מינואר 23′”.
אנחנו נחזור עכשיו לאוקטובר 20′, בתור סטודנטית עתודה לרפואה, את חשבת שככה יראה השירות שלך? חשבת שתגיעי למקומות האלה?
“שאלה טובה, אני לא חושבת. ברמת האמירה אמרו לנו כל הזמן שתהיה מלחמה, אבל אני לא חושבת שמי שאמר לנו את זה חשב שזאת תהיה המלחמה.
“אני לפחות לא הצלחתי לדמיין שזו תהיה הלחימה שזה תהיה המשמעות של זה של להיכנס לרצועה ולא לצאת שבועות רבים.
“לטוב ולרע, לא התנאים, לא הקושי, לא החיבור עם הלוחמים, לא האחווה שלה ביחד. לא כמה שאתה מחזיק אחד את השני. אני חושבת שלי לא היו את הכלים לדמיין בכלל בשלב הזה, ואני חושבת שאחד האתגרים שלנו כמפקדים היום זה להבין איך אנחנו משמרים את ההבנה הזו. מתוך אתה יודע גם הרצון המוכנות, אבל גם הכנה נטו של הפקודים שלנו לאתגרים האלו בעתיד”.
איך הורים של בת 28 מתמודדים עם הסיטואציה הזו. בטח כשהם אומרים ‘הילדה בעזה, והיא ילדה מבחינתנו’.
“אני רק בת 28. אז באמת ילדה. אני גם הילדה הקטנה בבית, אבל? אני חושבת שכולם ילדים. מה שמוזר בצבא שלנו, צבא של ילדים גדולים, אבל ילדים”.
בגיל 28 אחרי מה שאת ראית. אני משער שאת כבר לא יכול לקבל את ההכרה כילדה. את אוטומטית הופכת להיות הבן אדם הכי חזק בעולם.
“ההורים שלי אומרים שבשבילם אני תמיד ילדה. רק שתדע. הם מאוד תומכים וגם מאוד גאים. הם יודעים שעבורי זה מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו”.
“אני גם אגיד שאני לא היחידה שהתגייסה במשפחה שלי. בן הזוג שלי, שהם אנחנו חוגגים אגב, 3 שנות נשואים. אז הוא גם היה במילואים כל הזמן הזה.
“לכולם בבית היה מאוד ברור שעם כל הקושי זה מה שצריך לעשות עכשיו. וקיבלתי את כל התמיכה. ואני מרגישה שהתמיכה לא מתחילה מה-7 באוקטובר, התמיכה היא לגדל אותנו עם הידיעה שאנחנו צריכים לעשות את מה שצריך לעשות”.
מה צריך לעשות, מה זה אומר? המשמעות הזו של להילחם בשביל ישראל?
“אני לא בטוחה שהשאלה צריכה להיות מה שצריך לעשות כדי להילחם בשביל ישראל. זה יש לי אפשרות לעשות משהו שהוא משמעותי עבור הלוחמים שלי ועבור עצמי זה משהו משמעותי”.
“ביום-יום להיות איתם, בפעילויות ומעצרים ולדאוג לשגרה שלהם, ובחירום להיות איתם ברצועה. אלו שני הצדדים של אותו מטבע. אם אני הרופאה שלהם, אז אני הרופאה שלהם כל הזמן. לא רק כשאני במרפאה”.
אנחנו מתקרבים ליום הזיכרון ואני משער שהכרת לא מעט אנשים שהם רלוונטיים ליום הזה. איך את מרגישה לגבי זה?
“אני חושבת שהשנה יותר מתמיד אני מבינה למה זה יום של רגשות מעורבים. דברים מקבלים משמעות אחרת, ונצבעים בצבעים קצת אחרים. יהיה לי עוד מורכב, אני חושבת שגם יהיה יום עצמאות מאוד מורכב”.
“יש משפט שבכל שנה אחרת הייתי אומרת אותו ונשמע ממש סטנדרטי, אבל השנה אני מרגישה אותו אחרת”.
“בניגודיות שבין לחשוב על מה שקרה בחודשים האחרונים. ולהתאבל. ולהתגעגע למי שלא פה יותר, לבין ההבנה של למה אנחנו פה ומה זה אומר שאנחנו פה ומה המשמעות שלנו בשטח, או מה המשמעות של זה שאנחנו ברצועה עבור מי שנמצא בגבעתיים וברמת גן ונשאר בבית שלו”.
“איכשהו, בניגודיות הזו, אנחנו חיים, ואני חושבת שעד עכשיו שמעתי את ההורים שלי ואת הדור שלהם ואת הדור שמעליהם מדברים על זה, והשנה אני מרגישה את זה”.
מה המשמעות של נשים כלוחמות? את יודעת, היה יותר מדיבור על זה שבכלל לא אמורות להיות שם.
“על כל אישה ולכל גבר לפחות בארץ, חובה לשאול את עצמה או את עצמו. איפה המקום שלנו לתת יד הפעם? ואם המקום שלך בתור אישה הוא לתת יד בתור לוחמת, זה מה שאת צריכה לעשות. ואם לא, זה גם בסדר.
“אבל אני חושבת שאנחנו בשלב היום שבו המין והמגדר שלי לא צריכים להגדיר את איפה אני תורמת. אגב, זה נכון גם לצד השני”.
אולי יעניין אותך גם:
יום עצמאות סמלי במתכונת מצומצת בגבעתיים: אלו האירועים המרכזיים
מצטייני הנשיא מרמת גן ומגבעתיים: המ”מ שחילץ מזיקים, הצ’יף מאוסטרליה
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
