טור אישי | יהלי גן מור תושב רמת גן חבר קהילת חלאסרטן

שלום שמי יהלי אני בן 21 מרמת גן,  האומנם זה גיל צעיר יחסית לאחד שחלה בסרטן והספיק להילחם בו, אבל זה לא כמו מה שחשבתם.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אז קודם כל נעשה סדר- סוג הסרטן שחליתי בו היה לימפומה נון הודג’קין (נשמע שם מפוצץ אני יודע) אבל מה שהוא אומר בתכלס זה בעצם פגיעה של גידול סרטני בנקודות הורמונליות כמו לדוגמא בבית השחי, טחול, או אפילו כבד. אבל אצלי זה לא קרה שם, לצערי ולצער עוד אחרים זה יכול לבוא לידיי ביטוי גם באשכים. וככה אני נכנסתי לעסק.

עכשיו נשאלת השאלה מה שונה בי מבחורים אחרים שחוו וחווים את הדבר הזה בארץ ובעולם? ההבדל הוא שסרטן מהסוג הזה שכיח מגילאי 18-44 בד”כ,  אבל אני מסיבה שעד היום לא ידוע לי בצורה מיסטית כזאת או אחרת או אולי סתם כמו סיכוי של לזכות בלוטו קיבלתי אותו בגיל 16 שזה לאז היה לא הכי צעיר בארץ אלא אחד המקרה הצעיר ביותר בארץ ובמערב לאותה העת .

עכשיו חשוב להבין גיל 16 אתה בתיכון באמצע שיא גיל ההתבגרות ההורמונים החברים שלצידך אתה באמצה תקופה מאוד מבלבלת. וכמו כל סוג של נער בגיל הזה אתה עוד לא באמת את המושג “מבוגר שמבין את ההשלכות של זה”.  בהתחלה שמתי לב למשהו שלא בסדר אצלי עוד לפני הרופאים, והתביישתי אני מודה. לא ידעתי אז מה נחשב חריג, ומה לא. אבל ידעתי שמשהו לא קשורה.

ביום שהגעתי לרופא זה היה סתם עוד יום תיכון רגיל אני בכלל חשבתי אז בדרך לרופא באוטו עם אבא שלי אם אולי נלך אחרי הבדיקה המטורללת הזאת שנלך לאיזה שהיא פיצה.

אחרי שהרופא בדק אותי הוא ניגש אליי ואל אבא שלי וביקש ממני לצאת בהתחלה מהחדר, עדיין לא הבנתי מה קורה ולמה הוא מעוניין לדבר עם אבא שלי לבד. כל מה שעבר לי בראש בהתחלה זה על שאני חייב לחזור הביתה אחרי זה וללמוד לעוד מבחן שיש לי מחרתיים.

בסוף השיחה אבא שלי לבן כמו סיד מבקש ממני להיכנס פנימה עם הרופא והם מתיישבים ואומרים לי בחדר ברציניות-“תראה או שזה דלקת או שזה סרטן”.

חשבתי לרגע שהרופא צוחק ושלח אותי מיד לבית החולים, כל מה שעבר לי באותו הרגע זה שאין מצב שזה יכול לקרות לי,  אני לא הייתי בחור שונה יותר מידי רק ילד מופנם קצת ואולי טיפה חסר ביטחון עצמי ובעיקר לא מבין מה קורה סביבי.

ביום למחרת מצאתי את עצמי במחלקה האורולוגית של המבוגרים (כי זה סרטן של 18 לפחות) אבל אני רק בן 16 אני עדיין לא צריך להיות שם, אבל מצד שני אני בביקורת אצל הרופאים של המחלקות ההמטולוגית של הילדים או במילים אחרות בין הכסאות כי אפילו הם עוד לא נקלעו בסיטואציה כזאת של ילד צעיר עם בעיה של מבוגר.

בהתחלה שהרופא אמר לי ולהורים סופית שיש לי גידול ממהיר ותוך שבועיים מעכשיו אתה הולך להיות על שולחן הניתוחים אני זוכר שלא עבר לי כלום בראש חוץ מצליל צורם כאילו היה עכשיו פיצוץ רימון. לא הצלחתי להוציא מילה, לא הפנמתי עדיין מה עובר לי, רק אחרי שיצאנו מהחדר ההורים שלי כבר התחילו להריץ במוח מליון תרחישים ומה קורה מפה … ואני? אני רק רציתי לגשת לטלפון לשים אוזניות ולשמוע משהו שפשוט יגרום לי לרגע קצר של אסקפיזם ויצא לי במקרה השיר יסטרדי של הביטלס שהיא הייתה ונשארה הלהקה האהובה עליי… ובזמן שהשיר מתנגן הדמעות התחילו לעבוד והמוח חזר לנסות ולהבין מה קרה פה עכשיו.

התביישתי לספר לכל מי שהכיר אותי אחרי הכל סרטן אשכים בגיל שלי? איך אתה מתחיל להסביר את זה לכיתה, לחברים, ולמשפחה? לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

אבל בדיעבד אם כמה שזה מוזר יכול להתפרש, הסרטן שלי היה הסיוט והמתנה הכי נוראית ומושלמת שיכולתי לבקש. האומנם ראיתי דברים ומראות שאני לא מאחל לאף אחד שיעבור, בין אם זה הבדיקות הפולשניות באופן קבוע, או המראות של כל האנשים במחלקות הללו וגם המבט של הרחמים הזה מצד אחרים. זה אולי היה הדבר ההכי כואב יותר מהסרטן עצמו לראות את ההורים או את החברים שלי מפסיקים לראות אותי כיהלי החבר שלהם אלא יהלי החבר “החולה סרטן” הרגשתי כשבר כלי במובן מסויים.

אחרי הניתוח הוצעת גידול ואחרי שיחות עם כל הרופאים בארץ ובחו”ל כי כמו שרשמתי קודם זהו מקרה נדיר אז מאוד התעניינו בו. הרופאים החליטו כעבור חצי שנה מאז הגילוי ויום לפני שהייתי אמור להתחיל כימו ואחרי כל הבדיקות הדרושות, שהם מעדיפים שנמשיך ככה עם גוף נקי אבל עם גן שאומר שהוא יכול לחזור כל רגע ובעצם להמשיך במעקבים כל קצת זמן לכל החיים.

מאז אותו יום שגילו לי את הסרטן חיי השתנו מקצה לקצה אני הבנתי כמה דברים חשובים:

ראשית-קיבלתי שיעור של פרופורציות שאף אחד אחר לעולם לא יוכל להבין זאת ,כי פשוט מהסיבה הפשוטה שאין אדם כמותי לא רק בארץ אלא גם ככל הנראה במערב שיודע מה זה לקבל דבר כזה בגיל הזה ועוד ככה.

שנית- לא משנה מה יגידו או איך יסתכלו עליי באור כזה, או כזה, זה לא באמת משנה. אני בן אדם כמו כל אחד אחר ושום דבר לא יכול לשנות את מה שהיה לגביי. אבל, מה שיהיה ואיך הסיפור שלי ממשיך תלוי אך ורק בי והמחלה באותה המידה שהיא אולי הראתה את הגוף שלי בצורה חלשה הוכיחה שהנפש שלי חזקה יותר מכל דבר אחר שיש לסרטן להציע.

ושלישית והחשובה מכל-הסרטן הביא לי כלי לחיים ששום מקום אחר לא היה יכול לתת לי, וזה העובדה שלפעמים דווקא שאתה מרגיש הכי קרוב למוות, אתה נזכר כמה חשוב לחיות. 

כיום אני כעבור 5 שנים קדימה אני אחרי שסיימתי את התיכון עם בגרות מלאה, אחרי שהתנדבתי לצהל ושירתתי בחיל הים למרות שהציעו לי פטור מגיוס אך סירבתי, מברמן בתל אביב שיפרתי בכל מקום אפשרי כמעט שיכולתי את איכות החיים שלי ובדיוק לפני הטיול הגדול, ואח”כ מתכנן להתחיל לימודים, וכמובן חבר בקהילת חלאסרטן.

הסרטן לא באמת אף פעם נגמר לגמריי וכולנו בני אדם וזה חוזר בסיטואציות מסוימות הפחד וחוסר שינה או ההתקפי חרדה, אבל החוכמה היא לזכור שלא המחלה מנהלת אותך, היא חלק ממך ותמיד תישאר, אבל היופי זה לדעת לקבל את המצב גם אם הוא לא הכי מושלם ולהיות גאה במי שאתה בלי שום סיבה להתבייש ותמיד לזכור מה עוד מחכה לך ולהמשיך הלאה.