קורונה סטורי: החבר שלא חזר מהמלחמה

הפעם האחרונה שראיתי את אהרל’ה הייתה ב-8 ביוני 1982. זה קרה יומיים אחרי שהתחילה מלחמת לבנון (אז לא קראו לה הראשונה כי לא ידעו שתהיה עוד מערכה נוראית על האדמה המקוללת הזו).

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

אהרל’ה הוקפץ יחד עם החברים שלו שהיו אז בטיול בנגב. לקח זמן עד שהגיעו אליהם כי אז לא היו פלאפונים. עוזי, אחד החברים הטובים של אהרל’ה מהתיכון, התקשר מטלפון ציבורי לחברה שלו והיא סיפרה לו שפרצה מלחמה בעקבות ניסיון התנקשות בשגריר ישראל. היא לא ידעה למסור הרבה פרטים, רק שמהצבא התקשרו לבית של ההורים שלו. כמה שעות אחר כך הם כבר היו בבית, עלו על מדים ומיהרו לצאת.

הפרידה הייתה קצרה, חיבוק ארוך, ביקשתי מאהרל’ה שישמור על עצמו ויתקשר מתי שהוא יכול כדי שלא אדאג. אהרל’ה כדרכו התלוצץ גם ברגע המתוח הזה ואמר לי: “מה את דואגת ילדה? כולה מלחמה”.

זהו, יותר לא ראיתי אותו. יצא לנו לדבר פעמיים בטלפון. השיחות היו קצרות ומקוטעות. אהרל’ה אמר שהכל בסדר, אבל יכולתי לשמוע בקול שלו שמשהו השתנה. זה לא אהרל’ה שלי שצוחק מכל אתגר. בשיחה האחרונה הוא אמר שהוא מתגעגע אליי, שהוא מתגעגע לקציצות העוף של אמא שלי. הבטיח לי שאחרי המלחמה נתחתן.

אני האמנתי לו כי אהרל’ה מעולם לא שיקר לי, אבל כבר באותו לילה דפקו על הדלת של ההורים שלו חיילים מקצין העיר.

“הוא היה גיבור”, הם אמרו לאמא שלו שכל הזמן מלמלה “הייתה לי הרגשה שזה הסוף, הוא בא אליי בחלום ואמר לי שלום”.

למרות שעברו מאז היום השחור כמעט 40 שנה ואני התחתנתי, ילדתי ילדים והתגרשתי, המראות של אמא של אהרל’ה מתייפחת על הקבר הטרי וזעקות השבר של אחותו לידיה לא עוזבות אותי עד היום.

אני לא אשכח איך בלוויה כולם ניגשו אליהן וניסו לנחם ורק אני נשארתי בצד כהבטחה שאיש לא יכול ולא רוצה לקיים. כשחזרנו מהלוויה כל הדרך שמענו סירנות, משאיות של הצבא דהרו על הכביש והיה נדמה לי שמאחת מהן הציץ פרצוף מוכר. יכול להיות שזה היה אהרל’ה שלי? יכול להיות שהוא חי? שהצבא טעה?

המחשבה הזו רדפה אותי במשך שעות והיה לי ברור שבלילה אם אני אשן אני אחלום עליו. הבעיה הייתה שהייתי עייפה מדי וכואבת מדי בשביל לישון. חשבתי על אהרל’ה שלי, שתמיד היה אופטימי. רציתי לדעת איך הוא נהרג, האם סבל. בצבא לא ידעו (אולי לא רצו) להגיד לנו יותר מדי פרטים. אחרי כמה שנים פגשתי חבר שהיה איתו בקרב והוא סיפר לי שאהרל’ה שלי נהרג כשצלף פגע בו מבין הבתים. “הוא היה גיבור”, אמר לי החבר, שאני לא זוכרת את שמו (אם אתה מזהה את עצמך בסיפור אנא צור עמי קשר). “בנשימותיו האחרונות הוא הצליח לירות ולהפיל את הצלף, אחרת המחבל היה הורג גם את החברים שבאו לחלץ אותו”.

בכל יום זיכרון אני עולה לקברו, והשנה בגלל הקורונה אני אשאר בבית כמו כל עם ישראל. אני אסתכל באלבומים הישנים ואזכר באיש שאהב אותי במשך שנתיים וחצי ואני אהבתי כל החיים.