דורות ההמשך מדברים: הסיפור של מרית

הייתי ואני יודעת שעד יומי האחרון אהיה הילדה של “אלה משם”.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

“אלה משם” הם ההורים שלי, בלה ונח פינקלשטיין שנולדו בעיר צ’נסטוחובה בפולין, חוו את מוראות השואה ושרדו, עלו לארץ, בנו חיים חדשים והעניקו לי ילדות נפלאה.

יומיים לאחר פרוץ המלחמה נכנסו הגרמנים לצ’נסטוחובה. למחרת כבר נרצחו מאות אנשים והחל תהליך גזלת רכוש יהודי.

הגזרות ניתכו במהירות: הקצבת מזון, חובה לענוד סרט לבן עם “מגן דוד” וסימון בתי העסק היהודיים.

ב-1941 הוקם הגטו והיהודים, ובהם הוריי, חויבו להעתיק אליו את מגוריהם. במקום לא היו ביוב ואספקת מים סדירה ושררו בו צפיפות, רעב ומחלות.

אבא שלי, גבר צעיר בשנות השלושים לחייו, סבל מתת תזונה ובשנתו היה בולע את שיניו הנושרות.

בסתיו 1942 הוחל בחיסול הגטו ובמוצאי יום הכיפורים נעצרו סבי וסבתי מצד אמי בבית הכנסת ונורו. סבתי מצד אבי הובלה בקרון בהמות לטרבלינקה ובני משפחה אחרים נפוצו לכל עבר.

מתוך תחושה שטבעת המוות מתהדקת סביב צווארם החליטו הוריי לקחת את גורלם בידיהם. באמצעות המחתרת הפולנית השיגו ניירות מזויפים, על שם איכר פולני שנפטר, ובאבחה אחת הפך אבי לוולדיסלב צירן.

אך לא די היה בשינוי השם. אף שהיה בעל מראה ארי ומצויד בניירות “טובים” עבר אבי ניתוח לטשטוש ברית המילה, כדי שלא יזוהה כיהודי.

וכשהקרקע כבר בערה תחת לרגליהם נמלטו הוריי מפולין אל תוככי לוע הארי בגרמניה, במסווה של כוח עבודה לעזרת הרייך.

שלוש שנים היו בגרמניה ועשו כל שביכולתם כדי להיטמע בסביבה. די היה בתנועה בלתי נכונה, בהגיה לא מתאימה של מילה, בחשד, ולו הקל ביותר, כדי שייחשפו.

אך משהו קטן השרה בהם קורטוב של ביטחון – כמוסת רעל ציאנקלי שהייתה מונחת תדיר בכיסיהם. הם רצו להחליט כיצד ייראה הסוף שלהם.

הוריי שרדו את השואה, אך זו אף פעם לא עזבה אותם. אבי דבק בשמו הפולני ועל קברו חרותים שני שמותיו: זה שניתן לו בלידתו וזה שהציל את חייו.

משפחתי הקטועה, שאליה נולדתי, מעולם לא הפסיקה לכאוב את הגדם. הייתי ילדת ניחומים שרצתה לרפא את פצעם של הוריה. איני יודעת אם הצלחתי, אך הייתי חייבת להשתדל.

באין לי סבים וסבתות, תמונות משפחתיות, ולא שמץ של מושג כיצד נראו קרוביי הנספים, דימיתי אותנו לעץ חסר שורשים שצומח מן הגזע. לצד גיבורי הילדות שלי – “התרנגולים” ותמר שכתבה את “דפי תמר”, היו הקרובים שמילאו את הסדקים  – ה”אנשים מהעיר שלנו”, כפי שקראו להם הוריי,. ובלילות שבת של יולי-אוגוסט החמים היו יושבים במרפסת, לוגמים תה מהביל ומשמיעים מילים בשפה לא מובנת – “ז’יד”,”ז’ידובקה”, “לאגר”…

היום אני יודעת שבשל היותי הילדה של “אלה משם”, לעולם לא אסבול גזענות ויחס בלתי ראוי אל האחר. תמיד אייחל לעולם טוב יותר.

מדי שנה, אני מספרת את הסיפור המשפחתי ב”זיכרון בסלון” וחשה שאני פה למען בני המשפחה שלא שרדו.

ולבסוף, כפעילה בעמותת “דורות ההמשך לשואה ולגבורה”, שחרתה על דגלה את הנצחת זיכרון השואה, וכ”עדה של העדים”, אני מקיימת את הצוואה שקיבלתי על עצמי – לזכור ולהזכיר, כדי שאף מכחיש שואה לא יאמר “להד”ם”.