דורות ההמשך מדברים: איציק חידרסקי

כשהייתי בכיתה א’ היה אבא שלי משה חידרסקי ז”ל נכנס הביתה מהעבודה ומיד נצמד אל מכשיר הרדיו כדי להאזין לשידור שלימים התברר לי כ”מדור לחיפוש קרובים”. אחוז התרגשות היה עוקב אחר שמות האנשים שמחפשים את יקיריהם.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

באחד הימים נפסק השידור וההודעה שנמסרה שינתה את חיי משפחתנו. החיים בבית הפכו קודרים, רציניים ואפופי סוד. צמד המילים שהצלחתי לקלוט היה “אייכמן נתפס”, ואבא שלי, גיבור ילדותי, החל צועק, בוכה, מוחא כפיים, רוקע ברגליו וחוזר שוב ושוב על המילים: “אייכמן נתפס!”.

“מי זה אייכמן שנתפס?”, שאלתי את אבא ואימא, אך הם החרישו. גם בבית הספר שאלתי את המורה, שאלתי כל מבוגר שנקרה בדרכי, אך תמיד נתקלתי בשתיקה.

זה נמשך כשנתיים. אבא היה נכנס הביתה, פותח הרדיו ומאזין לדיבורים רבים שלא הבנתי. לעתים היה יוצא מחדרו מיוזע ומרוגש. יום אחד שמעתי: “אייכמן נתלה!”. שוב אבא צעק, בכה, צחק, רקד… זה כבר היה יותר מדיי עבורי. שוב שאלתי מיהו אייכמן הזה שפעם נתפס ועכשיו נתלה?

כשראה שאיני מוותר החל אבא לספר לי. הוא סיפר לי וסיפר, מדי יום ביומו, שבתות וחגים, עד שנפטר – ואני חייל בן תשע עשרה.

אבא היה מכניס אותי בסיפוריו לאירופה הקרה, לילדותו שלפני המלחמה, לעיירה זאבלודוב שבפולין. הם היו שבעה בנים ובנות לזוג הורים שבבעלותם מפעל משגשג לעיבוד עורות. עם כניסת הגרמנים לעיירה, בנובמבר 1941, אחרי שהרוסים ברחו, החלו פרעות ביהודים. מרביתם נשלחו לטרבלינקה ואת הנותרים הכניסו לבית הכנסת הגדול, המפואר – שנבנה בשנת 1565 – כולו עץ, והעלוהו באש. בתושייה מדהימה הצליח אבא לחלץ את הוריו ושתיים מאחיותיו והחמישה נסו מבית הכנסת הבוער דרך השדות לביאליסטוק – מרחק 17 ק”מ משם. בהגיעם נכנסו לגטו וכעבור ארבעה חודשים ברחו לעיירה פרוז’ני, גם שם נכנסו לגטו. בסוף דצמבר 42, בהוראת אמו שציוותה עליו לברוח ולהציל את חייו, יצא אבי ליערות ביאלורוסיה, חבר לקבוצת פרטיזנים ויצא בראש חוליה להניח מוקשים על מסילת ברזל, אך סיור של חיילים גרמנים גילה אותם. יחד עם חבריו הובל אבי לרכבת עמוסה ביהודים והועלה על אחד מקרונות הבקר המצחינים. בבוקר 31 בינואר 1943 הגיע לאושוויץ בירקנאו.

רק כשירד מהרכבת הבחין אבא, כלא מאמין, בהוריו ובאחיותיו שהיו גם הם בקרון הבקר בדרך לאושוויץ. מעתה, החליט, לא ייפרד מהם! הוא רצה ללכת יחד איתם בטור השמאלי, אך אביו דחף אותו משם, אל הטור הימני.

הוריו ואחיותיו נשלחו מיד לקרמטוריום. אבא שרד ובמשך שנתיים ידע עבודות כפייה, השפלות, הרעבות ומכות.

ב-18 בינואר 1945 יצא לצעדות המוות, עד לברגן בלזן.

אבא עלה ארצה ביוני 1946 עם קבוצת גורדוניה באונייה “וודג’ווד”. הם נשלח למחנה המעצר בעתלית ושוחררו בידי הפלמ”ח ב”שבת השחורה”. משם התנדב להגנה, לחם בקרב השני בלטרון כמפקד מחלקה ונפצע ברגלו מכדור של לגיונר ירדני. לאחר שחזר למחלקתו לחם במבצע בן עמי לשחרור עכו, חיפה ובאלד א-שייח’.

את אמי ז”ל, ילידת העיר טריפולי שבלוב, שעלתה ארצה עם הוריה בדצמבר 1949, הכיר אבא במחנה העולים בעתלית כשהיה מפקד מחלקת נוטרים וסגן מפקד המקום.

מדי שנה בשנה אני מספר את סיפורי למאות בני נוער וחיילים, בכנסים במקומות עבודה ובפרויקט “זיכרון בסלון”. היום אני שוקד על כתיבת ספר זיכרונותיי מבית אבא. כל זה לא היה קורה לולא חברותי ב”עמותת דורות ההמשך” והשתתפותי בסדנאות הסיפור והכתיבה של העמותה.