מיומנו של אב טרי בהליך פונדקאות בחו”ל

זה קצת יותר משנה שאני מתכונן להיות הורה, אבל לומר לכם את האמת המילה הורה קצת מוזרה לי אני עדיין לא מרגיש כך!
כשעמית הייתה מאושפזת (נולדה בשבוע ה-34) חיכיתי, רציתי שהיא תשתחרר, רציתי להרגיש אבא-הורה!

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ העירונית

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

ונחזור קצת אחורה בזמן – שנה אחורה..ההכנה להורות – זה התחיל בקריאת מאמרים, מחקרים, כתבות על גידול ילדים, המון שאלות להורים מנוסים, התייעצות עם המשפחה, עם אמא וברגע הזה שהוציאו את עמית בפעם הראשונה מהאינקובטור. בשניות שבין ההעברה מהידיים של האחות לידיים שלי. הלב דפק בחוזקה (שמעו אותו חזק יותר מהמוניטור בפגייה) וכל הידע הנלמד (חומר עיוני) נשכח!
כשהזרעות שלי עטפו אותה, הרגשתי הכי מוכן לקבל אותה אלי ולהיות אבא.
כשבוע לאחר מכן ובמפתיע,כשאני בביקור בפגייה נאמר לי וללא כל הכנה מוקדמת “עמית הולכת הביתה”.

ואז… 500 טון של אחריות התיישבו לי על הכתפיים כל המסג’ים שעשיתי עד לאותו רגע הלכו לעזאזל.
לילה ראשון אני מתלהב אומר לאמא שלי שמלווה אותי במסע הזה “לכי לישון אני מאכיל”, כמובן שהיא לא ישנה וגם אני לא!
אני עם אדרנלין מטורף, גומע את הלילה כאילו בחמש דקות מאכיל, מחליף, מתלהב מכל פליטה וכל קקי שהיא עשתה. ביום השני אותו דבר ואפילו מקבל את האומץ להעיר לאמא שלי איך עושים,מה עושים וכמה (סבתא ציפי בת 65 אמא לארבעה ילדים ועשרה נכדים).
ביום השלישי העיניים נעצמות קצת ומשהו מתחיל לטפטף.
ביום הרביעי אני מתחיל להבין אבל עדיין מסרב להאמין.
ביום החמיש, העייפות מתגברת ואני מנצל כל הזדמנות ואפילו קטנה לנמנם ולברך על כל האכלה או גרפס שסבתא ציפי לוקחת על עצמה.
ביום השישי לאחר לילה ללא שינה אני מתחיל להבין שההמלצות של כולם “תישן הרבה” היו רמז דק!
בימים לאחר מכן אתה קולט שהכל קנוניה של ה”הורים המנוסים” להפיל אותך ברשת “אין, אין ילדים זה משהו”, “אהבה ללא תנאים” ,”אושר”.
אבל כולם שקרנים אף אחד לא מספר את האמת! אתה הופך למטפלת (ולא פיליפינית) נ-ק-ו-ד-ה הכנת אוכל (פרמולה ושיהיה בדיוק 60 cc) החלפה,האכלה, גרפס, חיטוי ושטיפה בקבוקים וכבר עברה שעה וחצי ונשארה עוד שעה להאכלה הבאה וכך 24 שעות ביממה ועמית במקרה הטוב פותחת עיניים מסתכלת בפזילה וחוזרת לישון! לא תודה, לא חיוך, כלום” נאדה!
ואין פתק החלפה ואפילו לא מקבלים זיכוי ו/או החזר על ירידת ערך. זהו, נפלת!

אז אתם מבינים למה אני לא מרגיש הורה?
ובכל זאת אין אושר יותר גדול מלהחזיק אותה ולהתלהב מהפרצוף שהיא עושה ומהפיהוק שבא לך לאכול אותה!!!

* אזהרה – אין בכתוב כל המלצה להצטרף לקנונית “ההורים המנוסים” (אני כבר הצטרפתי)