כשמדברים על מורה לחיים מדברים על זוהרה אילת גרינברג ז”ל, דמות חינוכית, מורה ומחנכת לשעבר במערכת החינוך, שהלכה לעולמה בגיל 88. המורה שהקדישה את חייה לחינוך, גידלה דורות של תלמידים במשך 32 שנים בבית הספר “בורוכוב” בגבעתיים, זכתה להשתתף במפגשי כיתת המחזור הראשון שלה לאורך השנים, שעם חלקם אף שמרה על יחסי ידידות עד סוף ימי חייה.
חווית השנים הראשונות בבית הספר “בורוכוב” הן בלתי נשכחות עבור המחנכת זוהרה ותלמידיה. הקסם הראשוני שחיבר את כיתה א’3 בשנת 1959, המשיך למפגשים כיתתיים לאחר עשרות שנים, שלא הותירו ולו עין אחת יבשה. “זוהרה הייתה דמות משמעותית שנחקקה בזיכרון של כולנו. כל הכיתה זוכרת אותה מאז ועד היום”, מספרת דניאלה הורוביץ, מתלמידות המחזור הראשון של זוהרה. “אני זוכרת יום אחד שכשהייתי קטנה, שאלתי את אמא שלי למה קראת לי דניאלה? אני רוצה שם אחר. היא שאלה אותי – איזה שם היית רוצה? אמרתי לה: זוהרה”.
דפנה (דפי) אילת, בתה של זוהרה, זוכרת את הימים שהייתה מתלווה לעבודתה של אימה בבית הספר. “אני זוכרת שהלמידה אצלה הייתה מאוד חווייתית. הכיתה שלה נראתה לי תמיד כמו מוזיאון, כשכל קיר היה מקושט בנושא כלשהו מהחומר הנלמד באותם הימים.” היא מספרת כי עבודתה של זוהרה אימה והקשר עם תלמידיה לא הסתיימו בגבולות בית הספר, אלא המשיכו גם בשנים שלאחר מכן. “לאורך השנים עלו אל זוהרה לרגל עשרות סטז’ריות וצעירות במסגרת הסמינר כדי ללמוד ממנה. אמי תמיד השקיעה את מלא מרצה וזמנה כדי להורות לעודד ולתמוך”.
בתקופה ההיא, דניאלה מספרת, הגישה הכללית של המורים להוראה הייתה אחרת. “ההוראה הייתה מאוד נוקשה, קפדנית. הדור המבוגר של המורים היו כמעט עם סרגל על הידיים”, אך לזוהרה, כפי שתלמידיה זוכרים ומוקירים, הייתה גישה חינוכית שונה, גישה עדינה וחמה יותר. היא הצליחה לראות ולהכיר לעומק את כל אחד מ-40 תלמידי הכיתה.
“היא קראה לי ‘כף בוחשת’, כי לא יכולתי לשבת במקום”, סיפרה דניאלה בחיוך. כבר ביום השני ללימודים זוהרה הזמינה את אימה לשוחח על התנהגותה, אך מעולם היא לא שידרה כעס, רק חיוך ונועם. “הייתה בה המון אהבה לתלמידים, מאוד נעימה ופתוחה בקבלת הפרט. התלמידים היו עם רצון להיות בכיתה. היום במבט לאחור, אני רואה בזה תכונה מדהימה של בן אדם שיכול היה לחוש את תלמידיו”.
מפגש כיתת מחזור
בשנת 2002, ביוזמתם של כמה מבוגרי הכיתה של זוהרה, נערכה אסיפת כיתה נוסטלגית של המחזור הראשון שלה. דניאלה, הייתה מבין מארגני המפגש. “איתרנו את זוהרה, והיא סיכמה אתנו שתגיע. לא סיפרנו לאף אחד על בואה, ממש הסתרנו אותה”.
למפגש ההיסטורי הזה הגיעו כמעט כל בוגרי הכיתה, מכל קצוות העולם. הם התאספו כולם בגל-עד הנמצא בחצר האחורית, היכן שצילמו את התמונה הכיתתית שלהם בכיתה ב’ ונעמדו באותה הצורה בדיוק, לפי התמונה המקורית.
לאחר שחזור התמונה, זוהרה חיכתה לכולם בפתח הדלת של הכיתה. היא נעמדה בדיוק כפי שבירכה אותם לשלום בכל בוקר לפני כ-60 שנה: “זה היה מדהים. היא זכרה את שמות כל התלמידים!”. דניאלה מספרת. “בכל בוקר זוהרה הייתה מקבלת את תלמידי הכיתה עם חיוך, ובהכנסת יד לכיתה באופן אימהי כזה, שהיה נעים להיכנס”.
במפגש הכיתתי הועלו זיכרונות מהעבר, וכל אחד מהבוגרים סיפר על חייו. “החוויה הזו של להיפגש אחרי שנים, להכיר מחדש, להתחבק ולשמוע כל אחד, הייתה מדהימה. כולם מהכיתה התרגשו לראות את זוהרה. אנשים הזילו דמעות”. מספרת דניאלה. בהמשך הערב, זוהרה סיפרה לתלמידיה הבוגרים כי הייתה לה התרגשות רבה ללמד אותם. “היא אמרה כי תמיד היינו כיתה נפלאה, תלמידים וילדים טובים. היא באמת דיברה אלינו יותר כילדים מאשר תלמידים. זה מראה על האופי שלה. זוהרה בחרה להתייחס לכל אחד מאיתנו כילד עם אישיות, ולא במסגרת הדיסטנס של ‘אני המורה, אתם התלמידים’. דיסטנס כזה לא היה. היא הייתה אשת חינוך שאהבה ילדים וילדים אהבו אותה וככה נזכור אותה”.
אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל info@rgg-news.co.il
לפחות הייתם שמים תמונה של כתה שזוהרה חינכה עם תלמידיה.
התמונה הזו היא של הכתה שלי עם המחנך מתיתיהו צור (לא דמות חינוכית ראויה להערצה).
את הכיתה הזו זוהרה לא חינכה.
בכלל, בית הספר בורוכוב זכה ללא מעט מורים שהיום מערכת החינוך לא הייתה מקבלת לחיקה.